הקמפוס נלחם בגזענות – אירוע ראשון

ב-30 במרס התקיים באוניברסיטת תל אביב האירוע הראשון של "הקמפוס נלחם בגזענות", יוזמה משותפת לסטודנטים ולחברי הסגל האקדמי, שמטרתה לעורר מודעות אזרחית בקמפוס. בין הדוברים היו פרופ' דוד הראל, חתן פרס ישראל וסגן נשיאת האקדמיה הלאומית למדעים, פרופ' מנחם לורברבוים, מהחוג לתרבות עברית ופילוסופיה יהודית, פרופ' רם לוי, יוצר קולנוע וחתן פרס ישראל, וגסאן חוש, סטודנט לרפואה ופעיל פוליטי. את האירוע הנחה עידו לויט, סטודנט לקולנוע, שגם היה מעורב בשלבי הפקתו.
כל אחד מהדוברים התייחס לביטוי שונה של הגזענות בחברה הישראלית, ושיתף בחוויות אישיות הקשורות כולן בצו השעה (שלנו ושל כל הזמנים), לפיו – על האזרח הפשוט החובה להיות מעורב. כל אחד מהדוברים הציג גם כמה דרכי פעולה.

פרופ' דוד הראל היה ראשון הדוברים. הוא שיתף את הקהל בשלוש חוויות אישיות מאוד, כולן תחת הכובע של אזרח המדינה. החוויה הראשונה קשורה בעלייתו ארצה בשנות החמישים, בגיל שבע, מאנגליה, "ילד אנגלי לבנבן, שקוף, מנומס, לבוש מכנסיים עד הברכיים וחולצה מכופתרת" שמוצא עצמו בפתח תקווה, בבית ספר נר עציון, בית הספר "של השכונות". "קל זה לא היה. אוכלוסיית התלמידים לא הייתה אחידה, בלשון המעטה, וכילדים אנגליים מאוד… טבעי שהיינו בהלם מסוים… אלא שנר עציון היה בשבילנו בית מדרש מעולה לחיים, כשאינטגרציה עוד לא הייתה מילה גסה. הרב-גוניות הייתה מבגרת, מחשלת ומרחיבת אופקים. למדנו להוקיר מסורות ומנהגים אחרים ונחשפנו למגוון מרהיב של מבטאים וחיתוכי דיבור, כמו גם לאופני התמודדות שונים ומשונים עם ענייני היום-יום. זה נשמע נאיבי וארכאי, אבל ביקור שגרתי בבית של חבר ללימודים נהפך לשיעור בלתי נשכח בקיבוץ גלויות ובכור היתוך. האפשרות שניתנה לנו, בגיל כה צעיר, להבין את חשיבותן של סובלנות וקבלת האחר, לא תסולא בפז…". (ציטוט מדבריו באירוע שפורסמו גם ב"הארץ", ב-24.10.2011, כשנר עציון נסגר בגלל גזענות תושבי העיר, שבעבורם הפך ביה"ס ל"גטו אתיופי", "בית ספר לאפרטהייד" ו"מכסות של שחורים").
החוויה השנייה שסיפר הראל אירעה שנים אחר כך, בחג סוכות, כשעבר ליד בניין וראה שני פועלים ערבים בונים סוכה. כששאל את הילדים ששיחקו שם מדוע הערבים בונים להם את הסוכה, הרים אחד הילדים את ראשו ואמר בפליאה, "מה זאת אומרת למה? הם ערבים…".
החוויה השלישית אירעה לפני שנתיים, בחגיגות חמישים שנה לאקדמיה האמריקאית למדעים שהן גם חמישים שנה לחוק זכויות האזרח בארצות הברית. הדוברים ריגשו את הקהל, סיפר הראל על האירוע, שבו "האקדמיה האמריקאית העלתה על נס את זכויות האזרח… בעבורי, לישראל חוקים דומים, אבל המדינה נעה לכיוונים אחרים לגמרי, במדרון תלול ואנטי-דמוקרטי שממשלת נתניהו מובילה אותנו". בפרפרזה על נאומו של מרטין לותר קינג, אמר הראל: "יש לי חלום ולפיו חמשת ילדיי וששת נכדיי יחיו יום אחד באומה שבה לא ישפטו ולא יישפטו בני אדם… אלא רק על פי טיב אופיים ואישיותם וקבלתם את האחר ברמת הפרט, העם והמדינה".
גם ישראל תחגוג יובל בשנה הבאה, אמר הראל בסיום דבריו, יובל לכיבוש המתמשך, שהוא היסוד והמקור לכך שאנחנו הופכים למדינה גזענית ודורסנית. "אבל כל זה אינו בלתי הפיך. הבה נחליט שאיננו עוצרים, איננו מרפים ואיננו מפחדים".

david_harel

דבריו של פרופ' מנחם לורברבוים נפתחו במרחב הציבורי. "באפילה שבה אנו חיים", בחברה החולה שהפכנו להיות, שבה הרוע הוא רוע פוליטי הנטוע עמוק בחיים הפוליטיים ויש לו תבניות פוליטיות.
"התנאי הפוליטי הראשון של השנאה הוא הכיבוש. מדינת ישראל היא מדינה ללא גבולות. זו תורת העומק של השנאה. כביכול יש גבול, כולם יודעים איפה הוא אמור לעבור, אבל הוא לא עובר שם… המבדיל היחידי שנותר הוא לסמן את האחר ולשנוא אותו. מדינה ללא גבולות טריטוריאליים מכריחה את האזרחים ליצור גבולות פנימיים, אתניים".
התנאי השני הוא השלטון, "תשתית הגזענות בישראל היא פוליטית", אמר לורברבוים. "שרת המשפטים ושר החינוך מנסים להסיר כל רגולוציה בתחומים שלהם. במובן הזה תנועת 'אם תרצו' היא הזרוע הנאמנה של הממשלה".
אז מה האזרחים יכולים לעשות? לורברבוים שיתף בכמה חוויות אישיות. הוא סיפר, למשל, על בתו הצעירה נעמי, שהלכה לגן ערבי-יהודי, וסירבה לדבר איתו ערבית מכיוון ש"אני עברייה ואנגליה ולא ערבייה", ועל אב ערבי של אחד מילדי הגן, שאותו שאל לתומו למה הוא גר בירושלים ולא בתל אביב. "אתה לא מבין בכלל", השיב לו אותו אב, "תל אביב עיר יהודייה וירושלים לא".
"הפסיפס (של הזהויות) מורכב בהרבה ממה שנדמה לנו,", אמר. "גם כשאנחנו עושים פעולות שנראות לנו נאורות, אנחנו לא באמת בקשב עם הסביבה. ברמת המקרו, קשה מאוד להשפיע על תהליכים, אבל ברמת המיקרו יכול להתקיים התנאי שהוא היכולת לראות ולהקשיב". בגלל זה בחר לורברבוים, איש דתי והלכתי, בטבעונות ("כטבעוני, אני מרגיש שאחת הפעולות הכי מבוקרות שאני עושה, זה לא לאכול בשר"), ובגלל זה הוא בחר ללמוד לחיות בירושלים כעיר ערבית-עברית ועברית-ערבית. כזה היה, למשל, מפגשו עם היבא, סטודנטית פלסטינית שעמדה לידו במעבר חציה ובידיה ערימת ספרים ובהם "החטא ועונשו" לדוסטוייבסקי וספר של רוסו בצרפתית. הם התחילו לשוחח, על ספרות ועל שפה. מסתבר ששניהם קראו לראשונה את "החטא ועונשו" כשהיו בני אותו גיל. "דיברתי עם מי שלידי, שהיא לגמרי שונה ממני ולגמרי דומה לי. זאת פעולת ההתנגדות הכי גדולה; במיקרו של היומיום, אני נוגע במישהו אחר ממני ולוקח על עצמי את האפשרות להפוך את החברה לחברה אזרחית משותפת".

menahem

סטודנט בית הספר לרפואה גסאן חוש פתח את דבריו במורכבות מעמדה של האוכלוסייה הערבית בארץ. "מצד אחד אנחנו פלסטינים, שמושפעים מהנכבה ומהתהליכים שלה עד היום. מצד שני, אנחנו רוצים להיות אזרחים שווים ולא מוותרים על חלקנו ותרומתנו". חוש דיבר על מכשול השפה, למשל בריאיונות קבלה באוניברסיטה ובשוק העבודה, ועל הגזענות המושרשת כל כך בחברה, "ולא רק כלפי ערבים אלא גם כלפי נשים, אתיופים, מזרחים ותושבי הפריפריה". למשל, כשרוצים לשכור דירה. כסטודנט ערבי, הוא נענה לא פעם בתשובות, "זה לא אקטואלי… זה לא רלבנטי…".
"האקדמיה היא המקום שמעצב את דור העתיד, את השאיפות שלנו, את מה שאנחנו רוצים להיות". למרות העובדה שישנם רק עשרה אחוז סטודנטים ערבים בתואר ראשון, חמישה אחוז בתואר שני ושני אחוז וחצי בלבד בתואר שלישי, "בדרך כלל היא מצליחה להיות פתוחה ומקבלת יותר, יחסית לאוכלוסייה הכללית".

Gsan

את האירוע חתמה הרצאתו של רם לוי, לה קרא: אדם, גוויה, שלד; שני סיפורי הכחשה.
הסיפור הראשון שהציג לוי מתחיל רחוק בזמן ובמקום, בארצות הברית. אישה דרומית, נצר למשפחת לוחמי הדרום בצפון, עומדת להינשא לגבר מהצפון, ינקי. לוי קרא קטעים מתוך "ורד לאמילי" של פוקנר, והציע תשובה לשאלה: כיצד יכלה אמילי להתחמק בחייה ממתן דין וחשבון על מותו של חתנה המיועד, כשצחנת גופתו נישאה מביתה, לאורך זמן, אל רחבי העיירה. התשובה טמונה בפרשנותו של א.ב.יהושע לסיפור ובקשר שבין ספרות ומוסר; הדחקה ברורה שמשחררת את החברה מהצורך לטפל ברצח.
"אלא שהמעשה של אמילי מחוויר לעומת הנעשה בחברה שלנו", אמר לוי, ועבר לדבר על הקרוב יותר אלינו במקום ובזמן. יחידת מילואים של צנחנים, במבצע סיני, שהוציאה להורג חמישים שבויים וקברה אותם אי שם בחולות ראס סודר, מאתיים קילומטר דרומית לקהיר.
במשך שנים ניסה לוי לפרסם את הסיפור ונענה באיסורי הצנזורה, ובהמשך, כשהתגלה המקרה (בחפירות שערכו המצרים חמישים שנה מאוחר יותר), לא נמצא כלי התקשורת שרצה להקדיש לך מקום (מעבר לידיעה קצרה בעמוד 14 של עיתון "הארץ", שלא היה לה המשך). בהיעדר אפשרות לספר על מעשה הרצח באופן התיעודי המתבקש לו, החליט לוי ליצור מיני סדרה עלילתית בשם "רצח מצלמים", לכאורה בדיה מוחלטת, ולשלב בה את הסיפור האמיתי לחלוטין של רצח השבויים המצרים.

ram_levi