דמוקרטיה – מה זה אומר ולמה זה חשוב

דמוקרטיה – מה זה אומר ולמה זה חשוב
נובמבר 28, 2018 admin

מאת: דוד אנוך

(ערכה: מילאת ביברמן)

משבר הדמוקרטיה – קצת עובדות

ישראל מצהירה על עצמה כעל "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". למה חשוב לנו להיות דמוקרטיה? האם זוהי אכן שיטת המשטר העדיפה? אלו כמובן שאלות ערכיות. אבל לפני שנדון בהן, יש לדבר על העובדות: מהו המצב עכשיו בישראל? האם צודקים האנשים שטוענים, שיש משבר במחויבות של הציבור לדמוקרטיה ולערכיה?

אני חושב שהתשובה היא כן. אבל אם את או אתה לא בטוחים בזה, הנה מספר ראיות לכך.

ראשית, מבחינה מהותית, הרי אי אפשר לדבר ברצינות על דמוקרטיה במדינת ישראל, ולהתעלם מזה שהיא שולטת בגורלם של מיליוני אנשים ללא זכות הצבעה, ללא חופש ביטוי או הפגנה וללא זכויות אזרח בכלל. נכון שבאף מדינה אין"רקורד" דמוקרטי מושלם. אבל כשמדובר על מימדים כה גדולים, ועל הסדר כה קבוע (מאז 1967), מגוחך להתעלם ממנו. לדבר על דמוקרטיה בישראל, אבל רק בתחומי הקו הירוק, זה כמו לדבר על דמוקרטיה באתונה העתיקה– אבל רק בקרב הגברים (ולהתעלם מכך שלנשים לא הייתה שם זכות בחירה).

ובכל זאת, מבחינה טקטית כדאי להתמקד כרגע רק במה שקורה בתוך הקו הירוק; פשוט כדי להראות, שגם חוץ מהכיבוש יש אצלנו בעיות קשות במחויבות לערכים דמוקרטיים. הנה מספר דוגמאות:

ההפרדה המגדרית בצבא, באקדמיה, בתחבורה ציבורית ובמרחב הציבורי בכלל (אפשר לראות דוגמאות רבות בהפניה בהערת השוליים)[1]: הפרדה  כזו – לפחות בחלק מהמקרים, אינה מתיישבת עם התנאים הכי בסיסיים לשוויון, ערך שבלעדיו הדמוקרטיה נותרת סיסמא ריקה.

התנגדות לביקורת פנימית ולחופש ביטוי: יותר ממחצית מהיהודים בישראל מסכימים שארגוני זכויות אדם ואזרחכמו "האגודה לזכויות האזרח" ו"בצלם", גורמים נזק למדינה, וכמעט מחציתם מאמינים שיש לשלול את זכות ההצבעה ממי שלא מסכים להצהיר שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.[2]

הגזענות של השלטון יוצאת מן הארון: למשל, נאום נתניהו על "הערבים שנעים בכמויות אדירות לקלפיות", או הקמפיינים של הליכוד לבחירות המקומיות בסתיו 2018, עם כרזות גזעניות של "זה או אנחנו או הם". בהתבטאויות אלו השלטון, שבדמוקרטיה אמור לדאוג לאינטרסים של כל אזרחי המדינה מתוך תפיסה שוויונית, מציג את הערבים כאויבים שיש לחשוש מפניהם ומפני כוחם הפוליטי. אלו הן התבטאויות גזעניות כיוון שהן כופרות  בשוויון בין כל האנשים ללא קשר למוצאם הגזעי, הלאומי או הדתי. הן מערערות על תחושת הקהילה הפוליטית, ובעלות אפקט של הסתה.

קידוש הכרעת הרוב ללא סייג: "אני מאמינה שאין דבר מוצדק ונכון יותר מההכרעה של העם ושל נציגיו", כותבת איילת שקד, שרת המשפטים ("מסילות אל המשילות", 54). זוהי דוגמה חשובה מאוד, ולא רק בגין עמדת המפתח של הכותבת, אלא גם משום שהאמירה הזו היא בו זמנית מושכת (במבט ראשון), ומסוכנת מאין כמותה. השאלה המרכזית הראשונה שצריך לשאול כאן היא:האם לא ייתכן שהרוב יטעה או יחליט באופן פסול? קשה לי להאמין שמישהו ישיב על השאלה הזו בשלילה; ודאי שייתכן שהחלטת הרוב תהיה שגויה או פסולה מוסרית (וגם השרה שקד יודעת זאת, כמובן).

וזה מראה שהאמירה הזו – גם אם יש לה צליל משכנע– אינה דמוקרטית במובן המהותי . היא מסוכנת, משום שהרוב מועד לטעויות חמורות ולהכרעות פסולות, ולכן התפיסה שהרוב לא יכול לטעות (או שהכרעתו היא מוסרית מעצם היותו רוב) מובילה לתוצאות חמורות מאוד כאן ובמקומות אחרים. אבל זה שהרוב עלול לפעול באופן פסול, עוד לא אומר מה ראוי לעשות בעניין. זה עוד לא מצדיק, למשל, את הרעיון לתת לבית המשפט סמכות לפסוק בניגוד לעמדת הרוב במחוקק.שהרי גם בית המשפט יכול לפעול באופן פסול (ואולי יש עוד סיכונים בהסמכה כזו).[i]

קשה אם כן להכחיש שהדמוקרטיה הישראלית נתונה במשבר,וייתכן שגם הדמוקרטיה המערבית בכלל; למשל, בארצות הברית יש כיום זרמים אנטי-דמוקרטיים חזקים מאוד, ובדמוקרטיות צעירות כמו פולין והונגריה, וגם במקומות מפתיעים יותר כמו סקנדינביה,יש מגמות גזעניות מובהקות (למשל, איסלאמופוביה ושנאת מהגרים).

מה זה דמוקרטיה?

יש מין נטייה לחשוב שהדרך להתקדם בדיון פילוסופי, וגם בדיון כמו זה שלנו, היא לספק הגדרות; כאילו רק צריך לדעת מהי הגדרת הדמוקרטיה, ומזה כבר ינבעו מסקנות ברורות. אבל זה לא עובד כך, והגדרות אף פעם אינן מועילות עד כדי כך, לפחות לא בדיונים מהסוג הזה. כל הגדרה מדוייקת של דמוקרטיה, תהיה שנויה במחלוקת.

למשל, אם מישהו יאמר שהדמוקרטיה כוללת, נוסף על הכרעת הרוב, גם זכויות אדם שלרוב אין סמכות לבטל, מישהי תוכל לטעון שההגדרה הזו שגויה, או שאם זו ההגדרה הנכונה, אז  הדמוקרטיה היא שיטה לא ראוייה. ולהפך: אם מישהו יטען שדמוקרטיה היא שלטון הרוב ללא כל מגבלות, אז מישהי תוכל לטעון, שאם כך היא לא מעוניינת בדמוקרטיה, כי היא רוצה להקפיד על זכויות המיעוט.

ועדיין, יש רעיונות שעומדים בבסיס הדמוקרטיה, שאנו תופסים באופן אינטואיטיבי: משהו על זכות הצבעה לכל, משהו על שוויון בכוח פוליטי (לכל אחד יש קול שווה בבחירות), משהו על כך אף אדם אינו כפוף לאחר (אמנם, יש כל מיני כפיפויות, כמו  למשל היררכיה במקום עבודה. אבל לפי התפיסה הדמוקרטית אנשים באופן מהותי שווים ואינם כפופים זה לזה, בניגוד לתפיסה הפיאודלית, שלפיה הנתינים כפופים באופן מהותי למלך), וכיוצא באלה. אבל הרעיונות האלה לא מגדירים שום שיטת משטר מדוייקת, כפי שאפשר לראות, למשל, מהמקרים המורכבים הבאים:

  1. מי אמור להכריע בעניינים שכוללים, נאמר, הפרה של זכויות אדם?
    האם נכון שיכריע הרוב הרגיל בכנסת, או הממשלה- שנהנית מתמיכת הרוב בכנסת? זה נשמע דמוקרטי, אבל לעתים קרובות זה דוקא יתיר הפרת זכויות אדם. למעשה זהו מנגנון שיאפשר לרוב להפר את זכויות המיעוט ללא הגבלה של ממש. לכן זה בעייתי מבחינה דמוקרטית.אז אולי נכון שיכריע בית המשפט? אך מי אמר שהוא יחליט יותר טוב? ובאיזו זכות הוא יכול לבטל החלטה של רוב בכנסת ובממשלה?
  2. נאמר שהרוב (היהודי למשל) מתנגד לשוויון של בני ובנות המיעוט (הערבי למשל). מה הפתרון הדמוקרטי?
  3. נאמר שהרוב בכנסת או במועצת יישוב כלשהו (המון גברים ומעט נשים) מבקש להדיר נשים מהמרחב הציבורי. ושוב, כדמוקרט, איך אתה אמור להתמודד עם זה?
  4. ומה קורה במקרים שבהם הרוב עצמו מתנגד לעיקרון של הכרעת רוב?
    האם משהו בהגדרה של דמוקרטיה יעזור לך לענות על השאלות האלו? האם יש בכלל פתרון דמוקרטי במצבים כאלה? (המצבים האלה אולי נראים לכם/ן רחוקים, אבל למעשה חלקם חלים ממש כאן ועכשיו. וחלקם מאוד קרובים להתממש כאן).

הדוגמאות האלו מראות שהכרעת הרוב אינה חזות הכל. היא אינה קדושה, וגם אם מקדשים אותה חייבים לתת לכך נימוקים משכנעים.

בכל המקרים האלה, ובעוד רבים אחרים, התשובות לא פשוטות, ובעיקר –  הן לא ינבעו כבמטה קסם מתוך איזו הגדרה. הדרך להתקדם היא אחרת. יש לשוב למושכלות יסוד – לשאול מהם הערכים הבסיסיים שבגינם אנחנו חושבים/ות שדמוקרטיה היא שיטת המשטר המוצדקת. ואז, מצוידים בהבנה – ולו חלקית – של ערכים אלה, יש לשוב למקרים הקשים ולהכריע בהם.

הערת אזהרה עלהמילה "דמוקרטיה":

למילים יש לעיתים כוח פוליטי של יחסי ציבור. לאנשים יותר נוח לומר שהם דמוקרטיים (ולהציג תפיסה של דמוקרטיה שהם מסכימים עם ההשלכות שלה) מאשר לומר שהם לא דמוקרטיים.אפילו מדינות לגמרי לא דמוקרטיות מתהדרות לעתים במילה "דמוקרטיה": לדוגמא, מזרח גרמניה לשעבר – מדינה מהגוש הקומוניסטי שבינה לבין הדמוקרטיה לא היה דבר וחצי דבר – כינתה את עצמה באופן רשמי "הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח גרמניה". זהו כמובן ניסיון ליצור מראית עין, ולא לשנות את המהות. אבל מדוע המילה "דמוקרטיה" כל כך מבוקשת? למה חשובלנו לסווג מדינה, שיטת משטר,מפלגה, מועמד או חקיקה מסויימת כדמוקרטיים? נראה שהדמוקרטיה נחשבת בעיני רבים למשטר צודק יותר מאחרים. וכאן אנו חוזרים לשאלת ההצדקה.

למה להכריע בהכרעת רוב?

עצם השאלה עשוי לגרום להרמת גבה. מה, זה לא מובן מאליו?

אבל כדי להשיב היטב ובאופן רציני על שאלות מעניינות, כמו השאלות שהעלינו בסעיף הקודם,צריך לעיתים להשיב תחילה על שאלות שנראות משעממות, כאילו התשובות להן ברורות מאליהן. והאמת היא שבכלל לא קל להציע תשובה טובה לשאלה למה ראוי לקבל החלטות בהכרעת רוב.

נניח, למשל, שיש לך הכרעה חשובה בענייני בריאות. האם תבחר בפרוצדורה של הכרעת רוב כלשהי? (אולי נצביע בסמסים, או בתוכנית ריאליטי "רופא נולד"?); ומתי הצבעתם לאחרונה לעניין אחוז הריבית במשק, או זהותו של נגיד בנק ישראל? אלו הן הכרעות משמעותיות ביותר, שמשפיעות על החיים של כולנו (אולי יותר מן השאלה מי יהיה במקום ה-23 ברשימת הליכוד לכנסת, עניין שעליו אנחנו כן יכולים להצביע).

כלומר, הכרעת הרוב לא תמיד נראית לנו הפרוצדורה הנכונה לקבלת החלטות. במקרים רבים אנו מעדיפים מודל של מומחיות: בענייני בריאות אנחנו רוצים שתכריע הרופאה הטובה ביותר, ולא מעניין אותנו מה חושבים רוב חסרי המושג. ובעניין אחוז הריבית במשק, ההחלטה מסורה לנגיד בנק ישראל, שאמור להבין בדברים כאלה; וגם בחירתו של הנגיד אינה מסורה לרוב הציבור, ודאי לא ישירות.

אז אם בנושאים רבים איננו מוכנים להחליט בהכרעת רוב, ראוי להצדיק את המקרים שבהם הכרעת הרוב כן נראית לנו מוצדקת. וכפי שראינו,ההצדקה אינה קשורה לחשיבות ההחלטה: הרי דוקא כשמדובר בהחלטות חשובות (כגון בענייני בריאות), נקפיד להתייעץ עם המומחים ולא עם הרוב. מתברר שעקרון הכרעת הרוב אינו מובן מאליו בכלל. הוא דורש הצדקה. וגם אם אנו בטוחים שזוהי השיטה המוצדקת, ממש לא מובן מאליו למה.[ii]

מעבר לכך, גם פרטי הפרוצדורה של הכרעת הרוב ממש אינם מובנים מאליהם: למשל:

  • האם נבחר בדמוקרטיה ייצוגית (על ידי חברי פרלמנט שנבחרים מעת לעת) או בדמוקרטיה ישירה (שבה הכרעות מרכזיות עומדות כולן למבחן במשאלי עם)?
  • מה תהיה שיטת הבחירות – דו-מפלגתית או רב-מפלגתית? אזורית או כלל ארצית? בחירות אישיות למנהיג או בחירות למפלגות ושיטה קואליציונית?
  • מה צריך להיות אחוז החסימה, אם בכלל?
  • האם צריכה להיות זכות בחירה לאזרחים שאינם תושבים? (למשל, לסטודנטים שלומדים בחו"ל, לישראלים שנמצאים בחופשה בחו"ל, לאזרחים ישראלים שהיגרו לחו"ל, ליהודים מהעולם שבאו לישראל לזמן קצר יחסית, קיבלו אזרחות מכוח חוק השבות, ושבו לארצות מהן באו?)

אלו עוד דוגמאות לשאלות שכדי להשיב עליהן יש לדון בהצדקות הבסיסיות להכרעת רוב, גם אם נניח מההתחלה שזוהי שיטה מוצדקת.
נביא כאן על קצה המזלג כמה הצדקות מקובלות: את הרעיון הבסיסי מאחורי כל הצדקה, ואת הבעייתיות שבה.

א. אולי הכרעת הרוב היא מנגנון שעוזר לברר מה האנשים, בסךהכל, מעדיפים, מין מכונה שסוכמת את ההעדפות של כולם, ונותנת תוצאה כללית?

אבל יש לזכור שמנגנוני ההצבעה בדמוקרטיה אינם כל כך ישירים. למשל, לא בטוח שהעדפת הרוב בציבור והכרעת הרוב בגוף המחוקק הן באמת חופפות.בישראל, למשל, יש נושאים שבהם חקיקת הכנסת ומדיניות הממשלה אינן משקפות את העדפות הרובעל פי הסקרים. האין זו בעיה מבחינה דמוקרטית?

ואם העדפות הציבור כל כך חשובות – וזה לא מובן מאליו – אז יש לשאול לא רק כמה אנשים מעדיפים את אופציה א' על פני אופציה ב', אלא גם כמה ההעדפה הזו חזקה. אם רוב האנשים מעדיפים את אופציה א' על אופציה ב' במידה שולית, ואילו מיעוט מעדיף את אופציה ב' באופן מוחלט, אז אולי ראוי ללכת על אופציה ב'? במקרה כזה הכרעת הרוב לא תביא לתוצאה הרצויה.

שימו לב שזה לא רק מצב תיאורטי: הוא אופייני למקרים רבים של אפליית מיעוטים. בארה"ב למשל, יש לא מעט הסדרים שמפלים שחורים על סמך תמיכת הרוב הלבן. סביר להניח שבני המיעוט השחור מתנגדים להסדרים האלו ביתר עוצמה מהמידה שבה לבנים רבים תומכים בהם. ואז, גם אם כל מה שמעניין אותנו הוא סכימת העדפות, עדיין הכרעת הרוב אינה מנגנון מספק.

ב. אולי מנגנון הכרעת הרוב מגביר את הסיכוי להגיע להחלטות הנכונות?

אבל למה לחשוב שזה כך? יש הרבה עניינים שבהם הרוב לא מיודע, אולי גם לא רוצה להיות מיודע, ואולי גם חשוף לסיכונים מוגברים של טעויות משותפות חמורות. לפחות במקרים אלה, לא נראה שהשיקול הזה תקף.

ושוב, זה לא עניין תיאורטי. כמה מידע, למשל, יש לציבור הרחב על השיקולים בעד ונגד הסכם הגרעין עם איראן? כמה אנשים בציבור הרחב מבינים מספיק בכלכלה כדי להכריע בעניינים כלכליים בצורה מושכלת? כמה יהודים בישראל שוחחו אי פעם עם פלסטיני או למדו באופן ממשי על הסכסוך הדו-לאומי והשלכותיו? בכל המקרים האלו לא ברור מדוע אם ניתן לרוב להכריע, יעלה הסיכוי שההחלטה תהיה נכונה.

ג. אולי מנגנון של הכרעת רוב מממש את ערך השוויון, משום שהוא מחלק כוח פוליטי באופן שוויוני בין כולם (כי לכולם יש קול שווה בבחירות)?

זו הצדקה הרבה יותר רצינית להכרעת רוב. חישבו על מקרים של קבלת החלטות במספרים קטנים: אם יש לנו קבוצה של כמה אנשים שצריכה לבחור בבילוי משותף, נראה שסביר להכריע בהכרעת רוב, משום שאין זה הוגן שלאחדים מאיתנו תהיה השפעה יותר גדולה מלאחרים. אז אולי זהו גם ההיגיון שרלבנטי להכרעת רוב בדמוקרטיה?

אך האמנם בדמוקרטיה כוח ההכרעה הפוליטי מחולק באופן שוויוני, ולו בערך?

מה לגבי ההבדל בין מי שיש לו עיתון ומפיץ דרכו את עמדותיו, לבין מי שאין לו עיתון אבל יכול – אולי בזכות כישרונו– להכניס מאמר לעיתון, לבין מי שיכול רק לקרוא את העיתון, או מי שאין לו אפילו מספיק כסף לקנות גיליון של העיתון? בדמוקרטיות מודרניות אפשר לתרגם בקלות משאבים כלכליים לכוח פוליטי. וזה אומר שגם אם בקלפי יש "קול אחד לכל אחד (ואחת)", עדיין הכוח הפוליטי אינו מחולק באופן שוויוני או אפילו קרוב לשוויוני. וזוהי כמובן רק דוגמא אחת לאי שוויון.

בהינתן כל כך הרבה אי-שוויון בכל עניין, עד כמה חשוב שיהיה שוויון דווקא במספר הקולות בקלפי? האם זה עניין סימבולי? ואולי גם עניינים סימבוליים יכולים להיות חשובים דיים?

ד. אולי התוצאות של שיטת משטר כזו נוטות להיות טובות יותר– פחות אלימות,פחות סבל?

זה מזכיר את הטענה הידועה של ווינסטון צ'רציל, שהדמוקרטיה היא שיטת משטר בעייתית מאוד, אלא שעד היום לא השכלנו למצוא טובה ממנה. האם דמוקרטיות הן אכן מדינות מוצלחות יותר מבחינה מוסרית?ובכן, ככל הנראה התשובה היא חיובית. דמוקרטיות, עם כל הבעייתיות שלהן, גורמות הרבה פחות סבל ממדינות שאינן דמוקרטיות. מבחינה זו צ'רצ'יל צדק.

אבל האם זה צידוק מספיק? זהו טיעון אמפירי, כלומר הוא מסתמך על הניסיון בשטח ולא על עיקרון מהותי. לכן ניתן לטעון כנגדו, שבמקרים מסויימים משטר לא דמוקרטי ימנע סבל בצורה יותר מוצלחת, ומכאן שהדמוקרטיה לא תמיד ולא בהכרח עדיפה.

כל אלו שאלות שנויות במחלוקת, ועם זאת יש תשובות טובות יותר ותשובות טובות פחות. מה שבטוח, הוא שהתשובות ממש, ממש לא מובנות מאליהן, ודורשות הצדקה.

האבסורד בקידוש הכרעת הרוב

אנלוגיה:
נאמר שאני רץ (רק) כדי לשמור על הבריאות.
ונאמר שאני מגדיל מרחקים ומגביר קצב הרבה מעבר למה שבריא לי.
במצב כזה נראה שאני נוהג בחוסר רציונליות. הטעות היא זו: אם דבר אחד (ריצה) חשוב רק כי הוא מקדם משהו חשוב אחר (בריאות), אז במקרים שבהם הוא לא מקדם אותו (כשריצה כבר אינה בריאה), הוא מאבד את ערכו (כבר אין טעם לרוץ).

אנלוגיה נוספת:
מדוע לכסף יש ערך? בזכות כל הדברים שאפשר להשיג באמצעותו, וכמובן, רק בזכותם. לכסף כשלעצמו אין ערך, אבל הוא עוזר להשיג דברים כמו זמן פנוי, שלווה, הנאות מסויימות, כבוד, הקלה על סבל מסוים, וכו'.
מי שרודף אחרי כסף במנותק מהדברים שאפשר להשיג באמצעותו, עושה אותה טעות; אם לכסף יש ערך רק בזכות הדברים שהוא עוזר להשיג, אז במקרה שבו הכסף אינו עוזר להשיג דבר, לרדוף אחרי כסף  זה לא רציונלי.
באופן דומה, אם הכרעת רוב מוצדקת מטעמים מסויימים (למשל שוויון, רווחה, זכויות אדם, הזכות להשתתפות), מה יש לומר כשהכרעת הרוב פועלת נגד הטעמים שמצדיקים אותה? במקרה כזה מדובר בבלבול בין מטרה לאמצעי, בדיוק כמו  לדבוק בריצה גם כשהיא כבר לא בריאה, או לסגוד לכסף גם כשזה בא על חשבון היעדים שהכסף אמור היה להשיג.

אם שלטון הרוב חשוב, הרי זה משום שהוא עוזר לקדם דברים חשובים אחרים (כגון שוויון, או פחות סבל ואלימות). וזה אומר שכששלטון הרוב אינו מקדם את הדברים האלה,אז אין לדבוק בו.

 

דמוקרטיה ליברלית וחזרה לדוגמאות

לעתים מבחינים בין המובן הפרוצדוראלי של דמוקרטיה, שעוסק בעיקר בהכרעת רוב, לבין המובן המהותי של דמוקרטיה, שכולל גם הגנה על זכויות אדם. כשמשתמשים במושג "דמוקרטיה ליברלית" מתכוונים בדרך כלל למדינה שהיא דמוקרטיה גם במובן המהותי, ולא רק במובן הפרוצדוראלי. הדיון עד כה מראה שקשה מאוד להציע טיעונים רציניים שיגנו על דמוקרטיה פרוצדורלית בלבד. אם יש חשיבות לדמוקרטיה, הרי זה כשמדובר בדמוקרטיה מהותית, כזו שכוללת הגנה על זכויות אדם, על שוויון וכדומה.

מצויידים בתובנה הזו אפשר לשוב לכמה מהדוגמאות שפתחנו בהן:

הפרדה מגדרית: הפרדה כזו לעיתים קרובות חותרת תחת השוויון –ערך בלעדיו אין בסיס לדיבור על דמוקרטיה. אז ברור שיש להילחם בתופעה הזו. וגם אם ההפרדה המגדרית תזכה לתמיכת רוב, לא ברור כלל אם יהיה לכך תוקף מוסרי. וגם אם הרוב לא תומך, אך גם לא ממש מזועזע מההפרדה הזו – וודאי שאין בכך צידוק מספיק (ואולי צריך לדאוג לכך שהרוב יהיה יותר מזועזע).

ארגוני זכויות אדם ועמדת הרוב: העובדה שרוב יהודי הארץ רואים בארגוני זכויות אדם מרכזיים את אויבי העם מצביעה על משבר חמור בדמוקרטיה הישראלית. היא מצביעה על העדר הכרה בזכויות האדם כבסיס לדמוקרטיה. כמובן, אפשר לטעון נגד ארגון זה או אחר שהם חד צדדיים. אבל אלה טענות שיהיה מאוד קשה לבסס. האגודה לזכויות האזרח, למשל, מתייצבת כבר עשרות שנים כנגד כל הפרה של זכויות אדם – של ערבים ושל יהודים, של גברים ושל נשים, של פלסטינים בשטחים ושל מתנחלים (למשל, כשאלה ואלה נעצרים במעצרים מנהליים), של ימנים ושמאלניים (למשל, כשמופר חופש הביטוי שלהם).

הכיבוש: אז חזרנו לכיבוש. וגם כאן הויכוח אם נכון להשתמש במילה "כיבוש" הוא עניין של נראות, שלא ישנה את המהות. יש הטוענים שלא ייתכן שעם יהיה כובש בארצו שלו, ופותחים בדיון (עקר בדרך כלל) על השאלה לאיזה עם שייכת ארץ ישראל. אבל זה לא משנה. מה שמשנה מבחינה דמוקרטית הוא שיש שם מיליוני אנשים שחיים תחת שליטה של מדינה שאינה מייצגת אותם, ושאין להם שום השפעה על מוסדותיה. זה איננו "גליצ'" קטן, תקלה מקומית מהסוג שיש בכל דמוקרטיה בעולם האמיתי. זהו מצב שמקעקע את שורשי הדמוקרטיה. להגן על הדמוקרטיה הישראלית בלי להתייחס לכיבוש זה כמו להתנגד לגזענות, חוץ מגזענות נגד אתיופים; או להיות בעד שוויון ללהט"בים, חוץ מטראנסים; או להיות בעד שוויון זכויות לנשים, חוץ מבמגזר הדתי. זו אינה עמדה בת הגנה.

כל זה היה נכון גם אילו הכיבוש היה "נאור" – כלומר, גם אם לא היה כרוך בפגיעות אנושות בזכויות אדם (כמו פגיעה בחופש הביטוי, דיכוי של תנועות פוליטיות, חיפושים על-ידי צבא בלב אוכלוסייה אזרחית, פגיעה אנושה בחופש העיסוק ובחופש התנועה, מעצרים ללא משפט, מעצרים רבים של קטינים, ועוד ועוד). גם "כיבוש נאור" – כזה שאינו מפר זכויות אדם, אבל מאפשר שליטה על אנשים רבים שאין להם שום ייצוג והשפעה פוליטיים – הוא אנטי-דמוקרטי במובהק. קל וחומר, כיבוש שמפר זכויות אדם באופן שיטתי.

יש הטוענים, שהדרך היחידה להכריע לגבי הכיבוש תהיה בפרוצדורה של הכרעת רוב בישראל. שימו לב להשלכות: ההצדקה להכרעת רוב – הרעיון של שוויון בכוח פוליטי – חלה באותה מידה על הפלסטינים כמו על הישראלים. לכן מהתביעה להכרעת רוב משתמע, שמי שצריך להכריע זה כל מי שחי כאן, ולא רק אזרחי ישראל.

מקובל להגיד שישראל היא מדינה "יהודית ודמוקרטית", ולהשתמש ביהדותה כדרך לתרץ פגיעה בעקרונות דמוקרטיים. השאלה איך להבין את הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" היא כמובן שאלה גדולה. לענייננו אפשר להסתפק בקביעה הבאה: במובנים רבים ייתכן שהמדינה הינה, או ראוי שתהיה, יהודית. חלק מהמובנים האלה סותרים עקרונות יסוד דמוקרטיים, ואז יש סתירה פנימית בביטוי "יהודית ודמוקרטית" ואין לה תוקף אמיתי. אבל יש ליהדות מובנים רבים אחרים שאינם כוללים סתירה כזו. המסקנה היא שאם אנו מאמינים בדמוקרטיה, אז ראוי שמדינת ישראל תהיה יהודית רק במובנים שאינם יכולים להצדיק חריגה בוטה מעקרונות היסוד הדמוקרטיים.

 

במקום סיכום

לא פשוט. (מופתעות/ים?)
לא ברור מי אמור להחליט בעניינים מהסוג הנ"ל, ואין שום נוסחת קסם שתעבוד תמיד. הפתרונות צריכים להתאים לזמן ולמקום ולהיות נבונים. הם צריכים להגן במידת האפשר על מה שחשוב (ו"במידת האפשר" זו הגבלה נורא חשובה. כי הקפדה קדושה לכאורה על כך שלא תופר שום זכות אדם אף פעם, ולו כמלוא הנימה, אינה נבונה. למשל, בית משפט שינסה להתערב בחקיקת הכנסת בכל מקרה שיש בו הפרת זכויות זניחה למדי, יאבד הרבה מכוחו, ויגיע חלש מדי למאבקים הקריטיים).

מה שברור הוא שאין שום דבר קדוש בהכרעת הרוב, ודאי לא במנותק מההצדקות המהותיות. לכן, מי שמציגים עצמם כאבירי הדמוקרטיה כשהם תומכים בהכרעת רוב, ולא מסייגים אותה בשמירה על זכויות המיעוט, אינם דמוקרטים באמת, ואני גם לא מאמין להם שימשיכו לתמוך בהכרעת הרוב כשזו לא תתאים להם.

בכל מקרה, פתרונות מוסדיים לעולם לא יספיקו כדי לשמור על השיטה. אם הדמוקרטיה – זו המהותית, המבוססת על שוויון, זכויות אדם וחמלה כלפי סבל אנושי – אם היא  לא תהיה מספיק חשובה למספיק אנשים, אז לא תהיה דמוקרטיה. לכן כשאנו באים לדון בנושאים של דמוקרטיה ומוסר או להדריך חניכים בנושאים האלה, חיוני לחזור תמיד לערכים המהותיים, ולזכור שההגנה עליהם – ולא שיטה כלשהי– היא הבסיס לדמוקרטיה.

 

הערות

[1] ראו, למשל, מאמר של ד"ר יופי תירוש על השוויון כשבת של הדמוקרטיה:

[2] מדד הדמוקרטיה הישראלית 2017, המכון הישראלי לדמוקרטיה

[i] אולי יצא לכם לראות את תחקיר "עובדה" על עבודת הוועדה למינוי שופטים?

ההליך למינוי שופטים, כדרכם של הליכים, מעולם לא היה מושלם. אבל לפחות הוא ביטא מחוייבות לתקינות, לשיקולים רלבנטיים בלבד, להגינות בסיסית. למרות שזוהי רק מחוייבות פורמלית, חיצונית, יש בה ערך, כי היא מביעה תמיכה בערכים דמוקרטיים וערכי מנהל תקין. מה שהתחקיר הזה מראה זה שבשנים האחרונות הוועדה למינוי שופטים עובדת כגוף פוליטי לכל דבר ועניין, ובאופן מוחצן ומפורש – בודקים את העמדות הפוליטיות של מועמדים/ות; גרוע מכך, בודקים את הנאמנויות הפוליטיות של מועמדים/ות – האם אם ייצאו נגדנו או לא; והכל נעשה תחת מאמצים של lobbying, של מקורבים שמקדמים את מקורביהם, וכדומה. העובדה שהדברים נעשים בגלוי – בגאווה – מעידה על התנערות מהערכים של דמוקרטיה ומנהל תקין.

[ii] המבנה המחשבתי הזה– שבו אנחנו יותר בטוחים שמשהו מוצדק מאשר לגבי ההצדקות לכך – הוא מבנה נפוץ. למשל, כמעט כולם מסכימים שהגנה עצמית היא מוצדקת; שאם מישהו מנסה לפגוע בך ללא כל הצדקה, והדרך היחידה למנוע זאת ממנו היא לגרום לו נזק משמעותי, מותר מוסרית ומשפטית לעשות זאת. לעומת זאת, אין שום קונצנזוס על הנימוקים לכך. יש דיונים ערים וספרות ענפה על הנימוקים שמצדיקים הגנה עצמית. ואף שכולם מתלכדים במקרים המובהקים, יש מקרים גבוליים שבהם לא ברור מה מוצדק לעשות, ואז ההצדקות השונות להגנה העצמית נבדלות זו מזו ובמהותן ובמסקנות שנובעות מהן.