ציות וסירוב

ציות וסירוב
נובמבר 28, 2018 admin

מאת: דוד אנוך

(ערכה: מילאת ביברמן)

1. חירות וציות: נקודת הפתיחה

ב-16 במרץ 1968 ביצע הצבא האמריקאי טבח נוראי בווייטנאם, הטבח הידוע כ the My Lei Massacre[1] (על שם הכפר בו בוצע). באירוע נרצחו מאות אזרחים וייטנאמים לא חמושים. יו תומפסון, איש צוות אוויר שנכח באירוע ניסה לעצור את הטבח. הוא לא רק התנגד ליטול בו חלק, אלא גם דיווח במעלה שרשרת הפיקוד ודרש שיופסק (בהצלחה חלקית), איים שיפתח באש יחד עם הצוות במטוסו על כוחות אמריקאיים (!) שימשיכו בטבח, וחילץ כמה מהאזרחים הויאטנמיים הפצועים. בהמשך גם העיד נגד כמה מהמעורבים בטבח. כפי שתוכלו לשער, הוא היה מושא לביקורת נוראה – בצבא ומחוץ לו, ושילם מחיר אישי קשה. [2]

יו ת'ומפסון סירב פקודה. על ידי כך הוא הציל מספר גדול (ולא ידוע) של חפים מפשע. לימים, הבין הצבא האמריקאי שראוי להתגאות במעשיו ובאומץ ליבו המדהים, והעניק לו עיטור גבורה.

**

אנחנו כל כך מורגלים/ות במחשבה שיש לציית (לחוק, לפקודות, אולי להורים), ששווה להתחיל מהכיוון ההפוך. מה פתאום לציית? רעיון הציות הוא רעיון מוזר מאוד – במקום לפעול כפי שאת רוצה, או כפי שנראה לך נכון, אתם אמורים לפעול בהתאם למה שמישהו אחר אומר. וזה כלל לא מובן מאליו. לפחות בחברה דמוקרטית, אנו נוטים לחשוב שאנחנו חופשיים: חירות היא ערך פוליטי בסיסי. אז איך ליישב בין ערך זה לבין הרעיון של חובת ציות, ועוד חובת ציות גורפת ומקיפה, כפי שיש, למשל, בצבא? אולי אפשר להגן על חובת הציות, ואפילו ליישב איכשהו בינה לבין ערך החירות. אבל ממש לא מובן מאליו איך לעשות זאת. נטל ההוכחה הוא על הצד שמבקש להצדיק חובת ציות.

אולי כדאי להזהיר כאן מפני הבלבול הבא, שלעתים נתפס כהצדקה לחובת הציות. החוק אוסר, למשל, על רצח, וברור שאנו תומכים באיסור הזה. אפשר לחשוב שזה מראה את חשיבותה של חובת ציות (במקרה הזה, לחוק). אבל זו טעות: אין צורך בחוק, וגם לא בחובת הציות, כדי שיהיה אסור לרצוח. זהו איסור מוסרי שקודם למשפט ולחובת הציות לו (החוק אוסר על רצח בדיוק משום שהוא פסול מוסרית).

כששואלים על חובת ציות שואלים מדוע חובה לעשות דברים שהחוק או המפקד דורש לעשותם פשוט משום שהחוק או המפקד דורשים לעשותם, ולא משום שממילא יש טעם מצוין לעשותם. הדיון מתמקד במקרים בהם עולה חשד, שהמפקד או החוק דורשים שנעשה משהו שאין טעם אחר טוב דיו לעשותו. וכשמתמקדים ברעיון הזה, של עשיית משהו משום שמישהו אמר, המוזרות של חובת ציות בולטת במיוחד.

 

2. מה מצדיק את החובה לציית?

הספרות הפילוסופית מציעה טיעונים שונים שמתיימרים להצדיק את חובת הציות לחוק (היא מציעה גם עמדות ששוללות את חובת הציות – עמדות אנרכיסטיות. זהו נושא מעניין ומאתגר, אבל לא נעסוק בו כאן[3]). כל הטיעונים הללו מתחילים מקווי מחשבה אינטואיטיביים למדי שאולי כבר חשבתם/ן עליהם. אבל הם נתקלים בבעיות, וכוחם בסופו של דבר מוגבל: אולי הם מצדיקים חובת ציות, אבל די חלשה. אולי הם מצדיקים אותה במקרים אחדים, אבל לא בכולם, וכולי. כדאי לשאול תחילה על חובת הציות לחוק המדינה, ורק אחר כך להתמקד בצבא (מה גם שחוק המדינה הוא שדורש ציות לפקודות בצבא).

א. טיעון בדבר הסכמה

אם חתמתי איתך חוזה שמחייב אותי לבצע עבודה כלשהי, הרי שחובה זו מגבילה את חירותי. אבל זו אינה הגבלה פוגענית של ערך החירות, משום שהמקור שלה הוא הרצון וההסכמה שלי עצמי. אם הבטחתי לך לפגוש אותך לארוחת צהריים, איני חופשי עכשיו מבחינה מוסרית לאכול צהריים עם מישהו אחר, גם אם נראה לי שהשיחה איתו תהיה מעניינת יותר. גם כאן יש סוג של הגבלת חירות, אבל שוב, לא הגבלה בעייתית, משום שמקורה בהבטחה שלי. אם נוכל להראות באופן דומה שחוק המדינה – אף שהוא מגביל את חירותי, עושה זאת באופן לא פוגעני, משום שמקורו בי ובהסכמתי, זו בהחלט תהיה התקדמות.

האם אפשר לומר, אם כן, שכולנו הסכמנו לחוקי המדינה? שנטלנו על עצמנו חובת ציות שכזו כחלק מהבטחה או מחוזה? האם את/ה הסכמת לכך? די ברור שלא, או לפחות לא כולנו.

לעיתים טוענים שיש כאן "הסכמה משתמעת". למשל, אם את עולה על אוטובוס, את מסכימה לשלם את מחיר הנסיעה, גם אם לא אמרת "אני מסכימה בזאת לשלם" ולא חתמת על חוזה. ההסכמה לשלם כרוכה בעלייה לאוטובוס, היא משתמעת ממנה. והסכמה משתמעת יכולה להיות מחייבת ממש כמו הסכמה מפורשת.

ובכן, האם הסכמנו "הסכמה משתמעת" לציית לחוקי המדינה? ואם כן, איך ומתי? ממה אמורה להשתמע הסכמה כזו?

התשובה הנפוצה ביותר היא שהסכמנו מכוח תושבות: מעצם זה שאנו גרים כאן, הסכמנו לציית לחוקי המדינה. אבל הסבר הזה אינו תקף. אחת הבעיות בו היא שלא לכולנו יש אפשרות סבירה להגר. ואם אין אפשרות סבירה להגר, קשה לראות בהישארות כאן הסכמה לציות (אפשר להמשיל זאת למצב שבו אני מסכים לתת את הארנק לשודד תחת איום על חיי. אני מסכים, כי החלופה הרבה יותר רעה עבורי, אבל זו לא בהכרח הסכמה תקפה).

בעיה אחרת בהסבר הזה היא שהוא מניח שלמדינה יש זכות לדרוש מאיתנו לציית תמורת תושבות. כדי שזה יהיה נכון, צריך להניח שבמובן עמוק הקרקע שייכת למדינה ולא לפרטים. האמנם? בספרות ניתנת לעתים הדוגמא היפה הבאה: אם אתה רוצה להיכנס לביתי, אני יכול להתנות את הסכמתי לכניסתך בכך שתסכים לציית לכללים מסוימים (נגיד, שלא עולים על השטיח בנעליים). ואז, אם הסכמת, ההסכמה מחייבת אותך. אבל אם אני משתלט על הבית שלך, ואז אומר לך שכדי להיכנס אליו אתה חייב להסכים לכללים שלי, ברור שאין לי זכות לעשות זאת. ואם הסכמת (כי היית חייב להיכנס), ההסכמה הזו לא מחייבת אותך. לאיזה משני המצבים דומה יותר המקרה שבו המדינה דורשת ממני להסכים לכללים מסוימים כדי שלא אגורש מתחומה, כלומר, מביתי?

הטיעון שמנסה לבסס את חובת הציות לחוק על הסכמה הוא פופולארי מאוד – אולי מפני שזה היה מקל מאוד על הדיון אילו הוא היה תקף. אבל די ברור שהוא לא תקף.

 

ב. טיעון בדבר התוצאות

סביר להניח שלעובדה שאנשים נוהגים בדרך כלל לציית לחוק יש תוצאות חיוביות – שהמצב היה רע יותר באופן משמעותי אילו אנשים לא היו נוהגים בדרך כלל לציית לחוק. אז אולי זו ההצדקה הנדרשת? אולי חובה לציית לחוק פשוט משום שאי ציות יביא לתוצאות רעות דיין? יש משהו בקו המחשבה הזה, אבל בכל זאת תוקפו מוגבל (וזה מעניין, שהרי הוא כל כך טבעי ואינטואיטיבי!) ולו משני הטעמים הקשורים הבאים:

ראשית, אם התוצאות של פעולה מסוימת רעות מאוד, בדרך כלל נכון שאין לבצעה. אבל זה נכון בלי קשר לחוק. כפי שאמרנו, חובת הציות לחוק היא החובה לבצע פעולות משום שהחוק דורש לעשותן. אבל אם לפעולה יש תוצאות איומות, אסור לבצעה בשל תוצאותיה, ולא משום שהחוק אוסר עליה.

שנית, יש מקרים שבהם דווקא לאי ציות לחוק תהיינה תוצאות טובות יותר. יכולים/ות לחשוב על מקרים כאלה? אם מה שמצדיק את חובת הציות לחוק הוא התוצאות הטובות של הציות (או התוצאות הרעות של אי-ציות), נראה שאין חובה לציית באותם מקרים בהם אנחנו יודעים שתוצאות הציות תהיינה רעות.

*הנה שאלה מעניינת ששווה לחשוב עליה, ודאי בהקשרים צבאיים: איזו בעיה גרמה ליותר אסונות נוראיים בתולדות האנושות: ציות-יתר או ציות-חסר?

האם זה אומר שהתוצאות של ציות או סירוב אינן רלבנטיות לביסוס חובת הציות לחוק? זו כבר נראית לי מסקנה מוגזמת. התוצאות כן רלוונטיות, באופן עקיף. למשל, בהקשרים מסוימים יש תוצאות טובות לעצם העובדה שאנשים נוהגים לציית, שאפשר להסתמך על זה שבדרך כלל אנשים לא יפרו ברגל גסה את החוק, בלי קשר לשאלה אם הוא מקובל עליהם. אני חושב שלטיעון הזה יש משקל, אם כי, כאמור, מוגבל.

 

ג. טיעון שקשור בדמוקרטיה

בהנחה שהדמוקרטיה היא שיטת המשטר המוצדקת, נראה שיש לכבד הכרעות דמוקרטיות, לפחות בדרך כלל. ציות מהווה אפוא תמיכה בשיטה, ואילו סירוב מהווה קריאת תיגר עליה. מקו מחשבה זה נובע, שמבחינה מוסרית, אין חובת ציות בכל מדינה, אלא רק בדמוקרטיות. או לפחות, שבדמוקרטיות חובת הציות היא עקרונית יותר, מוצדקת מטעמים חזקים יותר.

אכן תיתכן הצדקה מהסוג הזה. אבל אם מה שמצדיק חובת ציות הוא ההצדקה לדמוקרטיה, אז חובת ציות לא יכולה לחול על חוקים לא דמוקרטיים במובהק, אלה שפוגעים בערכים שמצדיקים את השיטה הדמוקרטית. ומגבלה זו היא חשובה ביותר בכל זמן ובכל מקום, ובמיוחד בישראל היום.

עד כאן סקירה חלקית של טיעונים בעד חובת ציות לחוק. התמונה שעולה מהסקירה היא שאין זה מובן מאליו שיש חובה מוסרית לציית לחוק, ואם יש כזו, היא יותר מסויגת ואולי פחות כבדת משקל ממה שרבים/ות מאיתנו נוטים לחשוב.

ועכשיו – לצבא. הדיון הנ"ל תקף גם כאן, רק שבצבא הכל הרבה יותר קיצוני. מצד אחד, הרעיון של חובת ציות הרבה יותר מסוכן. פתאום יש חובה לציית לא רק לחוק, אלא להרבה מאוד אנשים ספציפיים, חלקם די זוטרים, אולי לא חכמים גדולים, אולי לא דמוקרטים גדולים. וחובת הציות בצבא הרבה יותר מקיפה וגורפת: צריך לציית כל הזמן, כולל עניינים כמו מה ללבוש, איך להסתפר, מתי ללכת לשירותים וכו'.

מצד שני, כשמדובר בצבא יש שיקולים ייחודיים. אולי, למשל, אין שום דרך לנהל צבא ללא חובת ציות מקיפה, ואולי התוצאות הרעות של העדר ציות קיצוניות במיוחד? ואולי במצבים הרי גורל כמו קרב או משימה מסכנת חיים חשוב במיוחד שתהיה פרקטיקה קיצונית של ציות, כך שדרגים שונים יוכלו להסתמך בעיניים עצומות על דרגים אחרים, וכדומה?

אם זה הרציונל, אז צריכים להיות גבולות מסוימים לחובת הציות הדרקונית הזאת. למשל, הגיוני לדרוש ציות כמעט עיוור בקרב או בסיטואציות מבצעיות, אבל אולי הצבא צריך להרפות קצת את חובת הציות בהקשרים רבים אחרים?

שימו לב שהרציונל הזה מתיישב עם הטיעון בדבר תוצאות, אך פחות מתיישב עם הטיעון הקשור בדמוקרטיה. נכון שאין לצפות שהצבא יתנהל כדמוקרטיה, אבל הוא בכל זאת חלק ממדינה דמוקרטית. וזה מוביל לשאלה: מה קורה כשהציות לפקודות בצבא פוגע באופן קשה בערכי יסוד של זכויות אדם?

 

3. הגבולות של חובת הציות

כשמדובר במדינה, סביר שיש גבולות לחובת הציות לחוק. למשל, יש עניינים פרטיים שהם מחוץ לעניינה של המדינה (אם המדינה מחר תחוקק חוק שקובע שעל כולנו לרקוד כל בוקר במקומות העבודה את ריקוד התרנגול לצלילי  I’m not your toy, סביר שלא תהיה חובת ציות לחוק הזה).

חשוב מכך, יש דברים שגם אם המדינה תדרוש שנעשה, יהיו פסולים. אפשר לדבר על דוגמאות היפותטיות (אילו המדינה הייתה דורשת מאתנו להסגיר כל ג'ינג'י לכלא), או על דוגמאות היסטוריות (כמו זו שפתחנו בה, של יו תומפסון). במקרים כאלה ייתכן שאין כלל חובת ציות, אבל גם אם יש, ברור ששיקולים אחרים גוברים (אם הבטחתי לפגוש אותך הערב, יש לי חובה לפגוש אותך. אבל ייתכנו שיקולים שיגברו על זה: אם אמי זקוקה פתאום לעזרתי להגיע לבית החולים, למשל). הכרה בחובה הכללית לציית לחוק אינה מונעת את האפשרות שבמקרים מסוימים שיקולים אחרים יגברו עליה.

נכון שאי-ציות נושא בחובו סכנות רבות. אבל מה שחשוב לזכור זה שגם ציות נושא בחובו סכנות רבות. לעתים קרובות אין ברירה אלא לשקול את המקרה הספציפי, והאם הטעמים המוסריים שלא לציית הם כבדי משקל כל כך, שהם מצדיקים אי-ציות.

ובצבא? בצבא יש פקודות. פקודה של דרג מסוים יכולה להיות מנוגדת לפקודה של הדרג שמעל. ופקודות בכלל יכולות להיות מנוגדות לחוק. מה על הפקודים לעשות אז? התשובה המשפטית היא שגם פקודה בלתי חוקית מחייבת ציות, אלא אם היא "בלתי חוקית בעליל". הרעיון הוא, כנראה, שאם לא ברור אם פקודה היא חוקית או לא, על הפקוד לציית ("בעליל" משמעו "בבירור"). רק במקרים שבהם ברור לגמרי שהפקודה היא בלתי חוקית, רק אז יש שיקולים שגוברים על הערך החשוב של ציות.

אבל הפואנטה אינה עצם החוקיות של הפקודה. למשל: בצבא יש לכל חייל דיסקית. על גבי השקית שבתוכה מקבלים את הדיסקית, כתוב מפורשות שעל פי פקודות מטכ"ל הדיסקית חייבת להישאר על החייל, ולאיש אין סמכות לבקשה ממנו. ובכל זאת לעיתים נוהגים לקחת אותה מהחיילים כדי לוודא שהם יחזרו לאסוף אותה (בסוף תורנות מטבח, למשל). כשהרס"ר הורה לי לתת את הדיסקית כדי לוודא שלא איעלם לפני סוף התורנות, ידעתי היטב שפקודתו בלתי חוקית. היא הייתה בלתי חוקית בבירור. אבל היא לא הייתה מסוג הפקודות שחובה לסרב להן. ואני לא חושב שאפשר היה להעניש אותי על כך שנתתי את הדיסקית לרס"ר. אילו הייתי מתגונן בטענה שמילאתי פקודה, ההגנה הזו הייתה עומדת ולא הייתי נענש (מעניין מה היה קורה אילו סירבתי לתת את הדיסקית: האם אפשר היה להעמיד אותי לדין על סירוב פקודה?).

המבחן המקובל במשפט הישראלי לפקודה שיש לסרב לה – "פקודה בלתי חוקית בעליל" – מגיע מפסק הדין בפרשת כפר קאסם (האירוע התרחש ב-29 באוקטובר 1956 ופסק הדין ניתן ב 1958). באירוע זה ירו כוחות מג"ב למוות בארבעים ושלושה תושבים מכפר קאסם – גברים, נשים וילדים, ששבו מעבודה בשדות אחרי שעת העוצר. העוצר הוכרז כשכבר היו בשדות, כלומר, הם לא ידעו על העוצר. לחיילים ניתנה פקודה מפורשת על ידי קציני הגדוד לירות בכל מפר עוצר, בלי קשר לשאלה אם הוא מהווה סכנה או האם ידע על העוצר. כמה מהמעורבים – עד רמת המ"פ – הועמדו אחר כך לדין פלילי, חלקם באשמת רצח. הם טענו, כמובן, שצייתו לפקודות ומילאו את חובתם כאנשי צבא. טענה זו נדחתה משום שנקבע שהפקודות שצייתו להן היו פקודות בלתי חוקיות בעליל, ועל כן היה עליהם לסרב להן.[4]

פקודה בלתי חוקית בעליל היא פקודה שחובה לסרב לה, ושציות לה לא יגן על המציית מפני נשיאה באחריות לפעולה. המבחן שבית הדין קבע לפקודה כזו הוא זה: פקודה היא בלתי חוקית בעליל אם יש בה "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת"[5].  כפי שאפשר לראות, זה איננו מבחן משפטי מדויק, אלא מבחן מוסרי. כדי שפקודה תהיה בלתי חוקית בעליל, עליה להיות נוראה מבחינה מוסרית, כזו שאי אפשר שלא להזדעזע ממנה (אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת).

אולי זה מבחן מאכזב – אולי היה עדיף, מבחינות מסוימות, לקבל מבחן ברור יותר. אבל אני חושב שיש בו ערך חשוב. בית הדין אומר בעצם שאי אפשר להציע מבחן אחר. אין נוסחת קסם שתפטור חיילים מהצורך להעריך מוסרית את הפקודות שהם מקבלים, ואם הן נוראות, פשוט לסרב להן.

 

4. כחייל/ת, מה עושים לנוכח פקודה בלתי חוקית בעליל?

נניח שבשטח, או בתדריך לקראת מבצע, קיבלת פקודה שנראית לך בלתי מוסרית באופן נורא (למשל, לירות בכל מי ששב מהשדות, או להשפיל אנשים על לא עוול בכפם, או להתעלל בחייל אחר). מה עליך/עלייך לעשות?

כמובן, יש להתריע על כך בפני אותו/ה מפקד/ת, או בפני הדרגים שמעליהם –  זה ברור. אבל שימו לב שזה נכון לגבי כל פקודה בלתי חוקית, וגם לגבי כל פקודה מאוד בלתי חכמה (למשל, אם מקבלים פקודה למיקום מארב שיחשוף את הכח לסיכונים גדולים מדי, חובת החייל להתריע על כך  בפני המפקדים. אולי יש שיקולים שהם מבינים והחייל לא, ואולי ההתרעה לא תיענה, אבל חובתו להתריע). ולפעמים לא יהיה קל כלל וכלל להתריע. ייתכן שיהיה לחץ חברתי רציני או לחץ מהמפקדים, עם השפעה אפשרית על העתיד. ובכל זאת, אין ברירה.

אבל אם זה לא עוזר? מה שמייחד פקודה בלתי חוקית בעליל הוא שבמקרים כאלה יש לסרב לה. אסור לבצע אותה גם אם המפקד מתעקש (ואם תבצע/י אותה אפשר יהיה להעמיד אותך לדין פלילי, כמו במקרה של כפר קאסם, ולא תוכל/י להתגונן בטענה שביצעת פקודה). וכמובן, אם את/ה דרג ביניים (מקבל/ת פקודות מהדרג שמעליך ונותנ/ת פקודות לדרג שמתחתיך) אז גם אסור לך להעביר את הפקודה לפקודים שלך. ממש כך.

לעתים יהיו דרכים נבונות לעכב את ביצוע המעשה הנורא; אולי לערב גורמים אחרים (כגון מפקדים בכירים יותר, הפרקליטות הצבאית). אבל לעתים לא יהיו פתרונות יצירתיים כאלה, ואז לא תהיה ברירה – תצטרכ/י להיעמד על הרגליים האחוריות, להצהיר שמדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל, שמי שנותן אותה וגם מי שמבצע או מעביר אותה הלאה עובר עבירה פלילית חמורה, ולסרב. ואולי גם לשאת בתוצאות מסוימות.

ושימו לב: כל זה אולי נשמע חתרני, אבל זה מה שאומר חוק המדינה. זה מה שאומרות פקודות הצבא. הדרישה לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל היא משפטית לא פחות מכל דרישה משפטית אחרת. בסירוב לציית לפקודה בלתי חוקית בעליל אתם/ן בעצם מצייתים/ות לפקודות מטכ"ל ולחוק.

כמה שסירוב כזה יכול להיות קשה, זהו עדיין המקרה הקל – שכן במקרה זה  הסירוב לפקודה אחת מחויב על פי הפקודות הבכירות יותר, ועל פי עמדת המערכת (לפחות הרשמית). אלא שהדיון לעיל מראה שגם אם המדינה עצמה מתייצבת מאחורי פקודה נוראה, גם אז יש לסרב; אילו הפקודה לירות בחוזרים לכפר מהשדות הייתה מגיעה מהרמטכ"ל, אז היה צריך לציית לה? אילו הייתה מגיעה מראש הממשלה, בגיבוי היועץ המשפטי לממשלה והכנסת?

בארץ, כידוע, הנושא עולה במיוחד סביב השאלה אם הכיבוש – שכולל החזקת מיליוני אנשים ללא זכויות אדם באופן שמנוגד לכל הצדקה סבירה בדמוקרטיה– והמשימות הצבאיות שכרוכות בו מצדיקים סירוב. יש הגורסים שהכיבוש מוצדק, וממילא אינם רואים כאן טעם לסרב. יש השוללים את הכיבוש, אבל רואים את הפקודות שכרוכות בו כפקודות חוקיות, או לפחות כאלה שאינן בלתי חוקיות בעליל. יש הסבורים שכל פקודה שקשורה בתחזוק הכיבוש היא כל כך פסולה מנקודת מבט דמוקרטית, עד שאין חובה לציית לה, או ששיקולים אחרים גוברים על חובת הציות (אם יש כזו). ויש גם הקוראים לסרב לפקודות מסוימות, ולציית לאחרות. חישבו על הגבולות שהזכרנו לחובת ציות, ועל כמה מהפרקטיקות שכרוכות בכיבוש – נאמר, חיפושים ומעצרים בבתי אזרחים באמצע הלילה, אי-התערבות כשפורעים יהודיים מתנכלים לחקלאים פלסטיניים. האם חובת ציות לחוק חלה במקרים כאלה? האם שיקולים אחרים גוברים עליה?

 

5. בסוף, זה את/ה

אין דרך להתחמק. יש דברים שפשוט אסור לעשות. וגם כשאת/ה במדים, בסוף זה את/ה. עם המצפון שלך. אולי את/ה חושב/ת: אם כל אחד יחליט בעצמו, אי אפשר יהיה לנהל צבא, אי אפשר יהיה לעמוד במשימות, והתוצאות תהיינה נוראות. אז חשוב לראות שבמובן מסוים, זו איננה ההצעה. ובמובן אחר, אין ברירה.

ההצעה כאן אינה, כמובן, שכל אחד יחליט, למשל, אם לאגף את הגבעה מימין או משמאל, או איך לבצע איזו משימה, או איזו משימה מספיק חשובה כדי לבצעה, או האם אי נוחות שגורמת לו פקודה מסוימת מצדיקה את ההימנעות מהציות לה. ברירת המחדל – לפחות בהנחה שהמדינה מתפקדת באופן סביר מבחינה מוסרית – היא שיש לציית. רק כשמדובר בפקודה שמעליה "מתנוסס דגל שחור של אי חוקיות", כלומר דגל שחור של אי-מוסריות – רק אז מדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל.

צריך כמובן לבדוק מהו הצידוק לסירוב. חשבו, למשל, על יו תומפסון, שמסרב לטבוח בחפים מפשע (ועושה גם הרבה מעבר לכך). לעומת זאת, חישבו על שומר במחנה שבויים, שמקבל פקודה ממפקדיו לספק מים לשבויים, ומסרב – משום שהוא חושב שראוי שהשבויים האלה ימותו. בשני המקרים מדובר בסירוב לציית לפקודות. בשני המקרים מדובר על אנשי צבא שהכריעו שלא לציית. מה מבחין ביניהם? התשובה פשוטה: לשבויים יש זכות למים, ולשובה יש חובה לספק אותם. הפקודה לספק מים ראויה, והסירוב (כמו המוטיבציה שמאחוריו, לדאוג שהשבויים ימותו) נוראים מוסרית. לעומת זאת, הפקודה לטבוח בחפים מפשע מתועבת, והיא וכלשון השופט דוקרת את העין ומקוממת את הלב. ההבדל בין שני הסירובים הוא המעמד המוסרי של הפקודה ושל הסירוב לה. אין גזירה שווה.

אבל נכון שבסופו של דבר אין ברירה אלא להכריע באופן אישי מהו הקו שאותו אין לעבור. לעתים המדינה תכבד הכרעות כאלה ולעתים לא. אבל כל עוד מקובל עליך שיש פעולות שלא תבצע/י, ולא משנה מי יורה לבצען, הרי שאין לך ברירה אלא להכריע. בסוף זה את/ה.

 

6. מילה על "אור הניאונים" – דיונים רגועים, והמצב בשטח

קל לדבר כאן, בחדר נוח וממוזג, באור הניאונים, לא? כשחיילים נמצאים בשטח – אולי חוששים לחייהם, עייפים, לחוצים, נתונים ללחץ חברתי אדיר, לחוסר מידע קריטי ועוד – יכולתם להתמודד עם טיעונים וקשיים מוגבלת. זו "לא חכמה" לשבת באור הניאונים ולשפוט את פעולותיהם שם.
יש כאן, כמובן, אמת חשובה. אין למהר ולשפוט אנשים בסיטואציות קשות. ייתכן שבמקרים מסוימים אין להאשים ולהעניש חיילים על פעולות שנעשו תחת מעטה כבד של אי-ודאות, לחץ, פחד. אבל הלקח מזה איננו שאין חשיבות לדיונים תחת אור הניאונים, אלא דווקא שדיונים כאלה חשובים במיוחד.

אנחנו יודעים היטב – ממחקרים בפסיכולוגיה התנהגותית, אבל גם כעניין של הגיון בריא, שאיכות קבלת ההחלטות שלנו בתנאים מסוימים רעה מאוד. תנאי קרב או משימה מלחיצה הם תנאים רעים מאוד לקבלת החלטות. בתנאים כאלה, שגם כוללים בדרך כלל קבוצת אנשים שחיים ועובדים יחד באופן הדוק, ולעתים מפתחים יחסי חברות קרובים – יכולתנו לשים לב לדגל שחור של אי חוקיות ואי מוסריות מוגבלת. בנסיבות כאלה רובנו, רוב הזמן, נשחה עם הזרם. לא לכולנו יש מבנה האישיות של יו תומפסון.

לכן כל כך חשוב להתכונן עכשיו. דווקא בנסיבות רגועות, ללא לחץ כזה, חשוב לחשוב על מגבלות הציות, על קווים שלא נעבור גם שם, בשטח, בתנאים קשים, אל מול לחץ חברתי ופיקודי. וחשוב לפתח מבחני עזר שאפשר יהיה להחילם בזמן אמת. למשל:

  • אם אתה נדרש לעשות משהו שכאן, באור הניאונים, לא תוכל להגן עליו, סרב לעשותו גם בשטח.
  • אם פוקדים עליך לעשות משהו שלא תוכל לספר שעשית בלי להתבייש בושה עמוקה – אולי לא באותה שנייה ובפני אותם אנשים, אבל אחרי כמה שנים, באוניברסיטה או עם בן/בת הזוג או הילדים; אז אין לבצע את הפעולה הזו, גם אם כולם מבצעים, וגם אם באותו רגע נראה שהפעולה היא טבעית ומובנת.
  • אם את מקבלת פקודה לבצע משהו שאם תספרי עליו אחר כך, רבים יסרבו להכיר בקיומו ויוקיעו אותך  כשקרנית וכבוגדת, סרבי.

ברור שיש הבדלים גדולים בין הדיון הרגוע עכשיו לבין הנסיבות בהן מתקבלות החלטות. לכן חשוב לנהל את הדיון הרגוע היטב, ולהגיע לנסיבות הקשות יותר מצויידים בכלים שימנעו מאיתנו לבצע עוולות נוראות, גם תחת החסות של ציות לפקודות.

 

הערות

[1] https://en.wikipedia.org/wiki/My_Lai_Massacre
[2] https://en.wikipedia.org/wiki/Hugh_Thompson_Jr
[3] לסקירה והפניות, ראו למשל כאן
[4] זהו, על כל פנים, הסיפור הרשמי והמקובל, סיפור שבו המערכת יוצאת נקייה למדי. הסיפור האמיתי מורכב יותר. למשל, תקופות המאסר של כל הקצינים המעורבים קוצרו שוב ושוב. הבכיר שבהם – רס"ן מלינקי – שוחרר, שב לשרת בכוחות הביטחון, והשתחרר לפנסיה בדרגת אלוף משנה שנים לאחר מכן. לפרטים רבים – ומטרידים – נוספים, ראו הכתבה המקיפה במוסף הארץ מאוקטובר 2018

[5] הנה הפסקה מתוכה לקוח הציטוט: "סימן היכרה של פקודה בלתי חוקית בעליל – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!". לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו".