אפרטהייד

אפרטהייד
אפריל 28, 2016 admin

מאת: אלון ליאל, חוקר יחסים בינלאומיים ודיפלומט. חבר בהנהלת עמותת "סיכוי", עמותת "עיר ימים" ובמועצה הציבורית של "בצלם".

לאחרונה חווינו בישראל את אחת ההתבטאויות הגזעניות ביותר שנאמרו בה אי פעם מפיו של איש ציבור בכיר; חבר כנסת גרס שיש להפריד בבתי החולים בין יולדות יהודיות וערביות כאשר הוא ורעייתו מפליאים בנימוקיהם. זו הייתה בפירוש התבטאות חריגה,  אך רבים בישראל ומחוצה לה מודאגים מהלך הרוח שהיא מייצגת.
כשגריר ישראל חייתי את דרום אפריקה של האפרטהייד, ואת זו שאחרי האפרטהייד, וחייתי את ישראל שמלפני הכיבוש ואת ישראל שאחריו. ההסתכלות שלי על האפרטהייד מושפעת, מטבע הדברים, ממכלול החוויות שחוויתי כאזרח, כאדם וכדיפלומט, בישראל ובדרום אפריקה.
מאז המאה התשע-עשרה התפתחה בדרום אפריקה גזענות לבנה, שהתבססה על השקפה שלפיה הגזע הלבן עליון על השחור, וככזה, זכותו להוביל ולנהל את המדינה לטובת האוכלוסייה כולה, כולל זו הילידית. הגזענות הבלתי ממוסדת עברה לאחר מלחמת העולם השנייה תהליך של מיסוד, שבמסגרתו כוננו ב-1949 חוקי ההפרדה בין הגזעים – ה"אפרטהייד" (מילה שפירושה "הפרדה" באפריקנס, שפת הלבנים בדרום אפריקה). חוקי האפרטהייד יצרו הפרדה בין ארבעה גזעים שונים: הלבן, הצבעוני, ההודי והשחור. זו הייתה הפרדה מוחלטת בכל תחומי החיים, שאחת ממטרות העל שלה הייתה הנצחת שליטתו של הגזע הלבן. היישום של חוקי ההפרדה היה קפדני ודקדקני במיוחד.
במשך כארבעים וחמש שנה קודם באגרסיביות נרטיב אחד בלבד – הנרטיב הלבן שבבסיסו אסטרטגיית ה"לאגר" (מונח שמשמעותו סוג של התבצרות והתגוננות מפני מצור), שגרסה כי הציבור הלבן נתון במצור כבד ומתמשך גם בדרום אפריקה (מצד הילידים); גם ביבשת אפריקה (מצד כל שחורי היבשת) וגם  בשאר העולם, כמיעוט מערבי-מודרני המוקף בקומוניסטים שוחרי רעתו  (במסגרת המלחמה הקרה בין הגושים). על פי נרטיב זה, הלבנים הם שגילו את אוצרותיה של דרום אפריקה ופיתחוה, ולכן הם בעליה היחידים. האפרטהייד לא רק הפלה את הלא-לבנים לרעה בחינוך, בתעסוקה, בשיכון, בתחבורה ובבריאות, אלא גם מחק  ביסודיות את זהותם הקולקטיבית, ובעשותו כך גם רמס את כבודם עד עפר.
השימוש העכשווי במונח "אפרטהייד" ברחבי העולם כבר מזמן אינו חופף למקור – האפרטהייד הדרום אפריקני. בימינו הוא הפך מונח יסוד בתחום מדעי המדינה, המתייחס בעיקר למקרי הפרה גסה של זכויות אדם על בסיס גזע, מוצא אתני, דת וכו', בין קבוצות שונות על אותו שטח, כאשר להפרה זו יש אופי רשמי וממוסד. העובדה שהאפרטהייד הדרום אפריקני קרס בסיועה הפעיל של הקהילייה הבינלאומית, הקלה על אימוצו ועל הצמדתו של המונח "אפרטהייד" למקרי גזענות ואפליה אחרים. בלכסיקון העולמי משמש כיום המונח "אפרטהייד" בעיקר כדי להוקיע גילויי גזענות שאין להם עוד מקום בעולמנו, ושיש לגייס את הקהילייה הבינלאומית כדי להביסם ולהעבירם מן העולם.
האפרטהייד וישראל
בעת קבלת החלטת עצרת האו"ם של ספטמבר 1975 – ההחלטה שהשוותה "ציונות, גזענות ואפרטהייד" כבר נמניתי עם סגל העובדים של משרד החוץ. אני זוכר היטב כיצד התקבלה ההחלטה אצלנו: היינו בהלם –  עננה גדולה ירדה על כולנו. חיים הרצוג, שגרירנו באו"ם, קרע את ההחלטה הכתובה מעל במת האו"ם, והפך גיבור לאומי. "מה לנו ולאפרטהייד?" זעקנו. במאמץ משותף של משרד החוץ, הסוכנות היהודית והארגונים היהודיים בעולם, הצלחנו למחוק את ההחלטה הזאת מעל פני האדמה. עצרת האו"ם של סתיו 1991 חזרה בה מההחלטה של 1975,  צעד נדיר למדי.
כשהתחלנו להיאבק בהחלטה, איש מהנאבקים בה לא שיער שכעבור ארבעים שנה ויותר, עדיין נצטרך להתמודד עם הקביעה הזאת של עצרת האו"ם. יתר על כן, איש מאיתנו לא יכול היה לדמיין שנגיע למצב השורר כיום, שבו חלק מאתנו שואלים, האמנם הכיבוש שאנו מנהלים בגדה המערבית אינו אפרטהייד, או אף סבורים שאכן מדובר בסוג של אפרטהייד.
אני מאמין שהציונות אינה אפרטהייד, ומדינת ישראל שבה גדלנו לא הייתה מדינת אפרטהייד. לעומת זאת, הכיבוש מהווה הפרת זכויות אדם קשה הנמשכת זה חמישה עשורים. הכיבוש הוא גיבנת על גבה של הציונות ומכאן גם גיבנת של מדינת ישראל. קיימת סכנה ממשית שחוט השדרה של הגיבנת יתמזג עם חוט השדרה של המדינה.
יש במדינת ישראל חופש דיבור, וישנה זכות הצבעה לכל אלה המוגדרים כאזרחיה, ובכל זאת עננת האפרטהייד חגה מעלינו, וזאת משתי סיבות עיקריות:
ההתכחשות לנרטיב הפלשתיני – הקהילייה הבינלאומית, וכמוה חלק מהציבור הישראלי, סבורים שמדינת ישראל מזלזלת בזהות הקולקטיבית של הפלשתינים, מתכחשת אליה, ומונעת מהם זכויות בסיסיות; שמדינת ישראל מתייחסת אליהם כאל חסרי זכות לכבוד, למעמד ולנרטיב משלהם. ציבור משולל הכרה ומעמד הוא ציבור רמוס מיוסר ומושפל.
קריסת אופציית שתי המדינות (לפחות לפי שעה) – לא מדובר פה במתמטיקה מסובכת או בפיזיקה גרעינית. החישוב פשוט ביותר: בין הירדן לבין הים התיכון חיים שלושה-עשר מיליון תושבים. אם אין להם שתי מדינות, ישנה רק מדינה אחת, ואם רק שמונה וחצי מליון מהם יכולים להצביע בבחירות הכלליות, הרי שיש אצלנו סוג של אפרטהייד. כל כך פשוט וכל כך כואב.
ולסיום: המשתמש במונח אפרטהייד בהקשר הישראלי יודע בדרך כלל שלא מדובר בחוקת גזע חדשה המשכפלת את האפרטהייד הדרום-אפריקני. ברור לו שאין בחופי תל אביב ספסלים נפרדים לשחורים ולבנים או ליהודים וערבים, גם אם מדי פעם מופיעים התבטאויות או מעשים ברוח זו. כוונת המשתמש במונח אפרטהייד בהקשר הישראלי היא לנקוט במונח החריף ביותר שנמצא בארסנל הפרות זכויות האדם, ולהביע בכך את סלידתו ממכלול ההפרות זכויות האדם בשטחים שכבשה ישראל ב-1967. סביר שהעננה הזאת תלך ותתקדר, אם לא ימצא פתרון משביע רצון להפרת הזכויות המתמשכת של העם הפלשתיני.


ד"ר אלון ליאל שימש שגריר ישראל בדרום אפריקה בשנים 1992-1994, והוא מחברם  של הספרים "צדק שחור" ו"שער שוויון", העוסקים בדרום אפריקה.