לאומיות ולאומנות

לאומיות ולאומנות
מרץ 30, 2016 admin

מאת: בנימין נויברגר, פרופ' למדע המדינה באונ' הפתוחה, חוקר בנושא דת ומדינה במדינות דמוקרטיות.

יש  לעשות אבחנה ברורה בין המושגים "לאומיות" ו"לאומנות".  הלאומיות יכולה להיות הומניסטית, ליברלית, דמוקרטית, מתונה וחיובית, ואילו הלאומנות היא במהותה גישה אנוכית, תוקפנית, מיליטריסטית וקשורה באופן מובנה לגזענות ולפשיזם.
הלאומיות מבוססת על רעיון ההגדרה העצמית של העמים, זכותו של כל עם ועם לחרות. רעיון זה צמח בסוף המאה השמונה-עשרה מרעיון האוטונומיה של הפרט, המזוהה עם הפילוסוף עמנואל קאנט. לדידו המוסר אינו דבר המוכתב על-ידי שלטון, אלא מקורו בכל פרט ופרט; מבחינה זו אפוא כל אדם הוא ישות עצמאית, אוטונומית. לרעיון האוטונומיה של הפרט נוסף רעיון הקהיליה של ההוגה הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו, שדיבר על הרצון הכללי של הקהילייה, בניגוד לרצון האנוכי של כל פרט ופרט. הזכות להגדרה עצמית היא אפוא רעיון שצמח כשילוב בין רעיונות האוטונומיה והקהילייה.
הלאומיות מתיישבת עם הדמוקרטיה ועם זכויות האדם. היא רואה ערך במגוון תרבויות, לשונות ועמים, ואין זה מקרי שצמחה בעידן הרומנטיקה שהיללה את הטבע על שלל גווניו. מבחינתה, עולם רצוי הוא עולם שיש בו גוון תרבותי, כעין שדה שבו פורחים פרחים שונים בעלי מגוון של צורות וצבעים. הלאומיות מתנגדת אפוא להאחדה כפויה של תרבות אחת, דת אחת או לשון אחת.
בדומה לכך, על פי תפיסת הלאומיות אין סתירה בין חירות לאומית לבין צדק חברתי  ולהפך, דיכוי לאומי הולך בדרך כלל יד ביד עם דיכוי חברתי, מעמדי וכלכלי. זאת בניגוד לתפיסה המרכסיסטית-קומוניסטית, שרואה בקידוש הזהות הלאומית אך ורק מסווה של אינטרס או שלטון מעמדי . כך ראה המרסיזם בכינון מדינות לאום ביטוי לאינטרסים של בעלי הון ויצרנים שהיו מעוניינים בשוק לאומי גדול לסחורותיהם.
כפועל יוצא מאלה, הלאומיות שוללת דיכוי לאומי; היא רואה בחירות הלאומית תנאי לחירות הפרט ולשאר זכויות האדם. לעומת זאת, דיכוי של עם אחד על-ידי עם אחר, מביא לדיקטטורה, לדיכוי תרבותי ולדיכוי חירויות הפרט; לפי תפיסת הלאומיות, אם כן, ההגדרה העצמית היא גם זכותם הצודקת של כל העמים וגם דרך למנוע מלחמות ולהרבות יציבות בעולם. עולמה של הלאומיות הוא עולם רציונלי ומתון, עולם של פשרות. הלאומיות מעודדת באמצעות התרבות הלאומית חיוניות ויצירתיות. היא מקור השראה המרומם את האדם. אין זה מקרי, שעידן מהפכות השחרור הלאומיות במאה ה-19 נקרא "אביב העמים".
הלאומיות מבוססת אמנם על חלוקת האנושות לאומות, מעין משפחות, אבל מבחינתה אין סתירה בין אהבת הלאום לבין אהבת האדם. הסופר היהודי מקס ברוד, מקורבו של קפקה, הגדיר זאת כך: לא ניתן לאהוב את כל האנושות על-ידי חיבוק אחד; הדרך לעשות זאת היא דרך הלאומיות. כך נוצר אצל ההוגה הלאומי הליברלי האיטלקי מהמאה ה-19, ג'וזפה מאציני, הרעיון שיש מעין חלוקת עבודה בין האומות. לכל אומה יש תפקיד ומקום, ואין אומות עליונות ונחותות. לאור כל זאת, אין סתירה בין הלאומיות והבינלאומיות, שמעודדת יחסי קרבה ושלום בין לאומים. לעומת זאת, הלאומיות שונה מהקוסמופוליטיות, שאינה מייחסת חשיבות ללאומים, ומעדיפה שבני האדם לא יהיו נאמנים לאומה מסויימת אלא יקדשו את האנושות כולה.
מול הלאומיות האוניברסלית, שאינה רואה סתירה בין טובת האומה לטובת האנושות, עומדת הלאומנות האנוכית, שמשתלבת פעמים רבות עם קולוניאליזם, אימפריאליזם, גזענות ופשיזם. הלאומנות צמחה למעשה מתוך הלאומיות, והגיעה לשיאה במחצית השנייה של המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20.
הלאומנות היא אידיאולוגיה של "אגואיזם לאומי" שמקדש השגת עוד ועוד שטחים, חמרי גלם, שווקים  ו"מרחב מחיה" לאומה "שלי". על פי רוב מאמינים חסידיה, שהאומה שלהם היא נבחרת ועליונה מבחינה גזעית ותרבותית, והאומות האחרות נחותות לעומתה. כמו כן אופייני לה קידוש גבולות "היסטוריים" וגבולות "טבעיים" כערכים עליונים – חשובים יותר מערך החיים, ועומדים בסתירה  לערכי הדמוקרטיה, ההגדרה העצמית והשוויון של עמים אחרים; יש לציין שהלאומנים שואפים להרחיב את גבולות ארצם ל "גבולות טבעיים" (האלפים, הריין, הירדן וכו'), אך לעולם לא ישאפו לסגת לגבולות טבעיים. שעה שעל פי הלאומיות, הלאום והמדינה הם אמצעי להשגת חרות, שוויון ושלום לפרטים ולאומות, בלאומנות הלאום והמדינה הופכים למטרה ולא לאמצעי, ועומדים מעל לערכי המוסר ההומניסטיים הכלל-אנושיים.
בלאומנות, "האינטרס הלאומי" הוא הקריטריון היחיד להערכת פעולות של ממשלות ושל מנהיגים. הפשיזם האיטלקי דיבר על "האגואיזם הקדוש". בלאומנות האמריקאית דובר על-כך, שאם דבר מה נעשה עבור המולדת, אין זה משנה אם הוא צעד נכון ומוסרי  או לא  ( "My country, right or wrong!"). היטלר דיבר על-כך ש"לא יהיו לנו אלוהים אחרים חוץ מגרמניה". הלאומנות גם רואה במלחמה "דבר טבעי", ומאמינה במלחמות ובאויבים נצחיים. שלא כמו הלאומיות, המעמידה חזון של דו-קיום והרמוניה בין הלאומים, הלאומנות מקדשת את הערכים ה"גבריים" של אלימות ושל מלחמה, ורואה בכל ניסיון להגיע להרמוניה בין אומות ולשלום רככוכיות או חולשה "נשית". בלאומנות יש גם מגמה להאחדה של התרבות ולהכפפת האמנות לכללים ודגמים אחידים, וכפירה בערך הפלורליזם. הלאומנות, בכלל, סולדת מקונפליקטים פנימיים ושואפת לדכא אותם, בעוד הלאומיות עשויה לעיתים לראות בהם דרך לבנייה יצירתית או לפחות מגלה כלפיהם סובלנות עד גבול מסוים, כמתחייב ממשטר דמוקרטי.
הלאומנים עוינים תמיד את הסוציאליסטים שוחרי השוויון, את הליברלים ואת הדמוקרטים. הם מיליטריסטים, ומזהים גדולה לאומית עם כח צבאי. המיעוטים הם מבחינתם שעירים לעזאזל, מעין גופים "זרים" בגוף האומה "הבריאה". הלאומנים מזלזלים במשפט ובמוסר הבינלאומיים, ומבחינתם רק הכוח קובע. בעוד הלאומיים מכירים בלאומיות של כולם, הלאומנים נוטים לשלול את לאומיותם של האחרים. הם דוגלים בהטמעה כפויה, באפליה בוטה ולעיתים גם בגירוש ובהשמדה. יש לציין, שלעיתים קרובות הלאומנים מקנים לזהותם הלאומית לבוש דתי או מעין-דתי, ומנצלים את הדת כדי להעניק למטרותיהם מעמד של ערכים מקודשים.
אפשר בהחלט להבחין בהיסטוריה המודרנית בין חסידי לאומיות – צ'רצ'יל ודה-גול, רוזוולט וקנדי, גנדי ונהרו, האוול ומנדלה, אבות הציונות ומורדי גטו ורשה, לבין הלאומנים: היטלר ומוסולוני, פרנקו, סטלין ומאו, ברז'נייב ופוטין, אחמדיניג'אד ואנשי פלסטין (וא"י) השלמה, לה-פן ולאחרונה גם דונלד טרמפ.
נשאלת השאלה, מה גורם ללאומיות להצמיח לעיתים ענפים לאומניים?
התשובה לכך מורכבת. ראשית, אידיאולוגיות אוטופיות נוטות לעיתים לפתח את הגישה שכל האמצעים כשרים כדי להגיע לאוטופיה הנשאפת. מסיבה זו  הרבה מאד תנועות משיחיות ואוטופיות-אוניברסליות התנוונו והפכו להיפוכן. כך קרה לדמוקרטיה המהפכנית אחרי המהפכה הצרפתית, וכך קרה לקומוניזם, שרצה להביא מזור לעולם והידרדר לטרור הסטליניסטי. גם הלאומיות הציעה פתרון "טוטלי" לעולם – כל אומה תזכה בחירות ובשוויון, וכך יבוא סוף לאיבה, לניכור ולמלחמות. אלא שבפועל, פעמים רבות מתקיים "תפסת מרובה לא תפסת", והאדרתה של האומה באה על חשבון זכויות הפרט וזכויותיהן של קבוצות ואומות אחרות.
סיבה שנייה למעבר מלאומיות ללאומנות היא שגם מתנגדיה מכירים בכוח המשיכה שלה להמונים ומחפשים דרכים להשתמש בו. הדוגמא ההיסטורית הראשונה לכך היא האיבה ששררה באמצע המאה ה-19 בין הדמוקרטים והסוציאליסטים לבין מתנגדיהם השמרנים, הריאקציוניים והגזענים (כולל האנטישמים).  אלה האחרונים הבינו, שכדי להכות את יריביהם, עליהם לאמץ את הלאומיות תוך עיוותה על-ידי שילובה עם האנטי-דמוקרטיות, הגזענות, המיליטריזם והאימפריאליזם. כך גם הצליחו אויבי החרות והשוויון להסיט את האוכלוסייה מן העיסוק בניגודים פנימיים ובעיות חברתיות לכיבושים ותוקפנות כלפי חוץ.
פעמים רבות בהיסטוריה,  מהסיבות שהזכרתי, חל מעבר חד מלאומיות ללאומנות. כך היה באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובעולם השלישי לאחר הדה-קולוניזציה, ואולי זה גם התהליך שקורה במדינת ישראל בימינו.