"חשבתי שאנחנו מתכנסים בבלומפילד…" – היו מילותיו הראשונות והמבודחות של הפרופ' זאב שטרנהל שפתח את כנס הייסוד של "חברה צודקת" ונשא דברים על "תפקידו של האינטלקטואל בעת משבר". אם לקצר את דבריו לכדי טלגרמה בהולה (כי עת משבר) תפקיד האינטלקטואל לקרוא את המציאות, לפרש אותה, ולהצביע, בקול רם וצלול, על הדרך האחת – זו המבטיחה את זכויות האדם בחברה.
למילים ראשונות ולמילים אחרונות, מטבען, יתרון רטורי. הציווי שבו חתם שטרנהל נחרת בי, אך גם אותה הלצת בלומפילד, על הפיכחון, המרירות וההומור העצמי שבה.
הומור עצמי הוא אחד המסמנים המובהקים ביותר של אנושיות – היכולת לצאת מעורך ולהביט בעצמך מבחוץ, כזר, ועדיין, מתוך חמלה.
כצפוי, "חמלה" ו"האחר" היו אורחי הכבוד של הכנס. כל הדוברים דיברו בם ובנחיצותם להמשך קיומנו כאן.
קיומנו? אנו? מי אנו בעצם?
נדמה לי שלפחות בקרב "אנו" שבקהל ו"אנו" שהוזמנו לשאת דברים שררה תמימות דעים באשר לאותו "אנו", שמזמן איננו "אנו אנו הפלמ"ח" ולא אנו בעלי הבית, אלא "אנו חדש" המאפשר לכל אזרח ישראלי, ערבי כיהודי, יליד כמהגר – וגם לגר, לתושב, לפליט – להשתייך, ובה בעת לשמור על זהותו, או שמא מוטב על זהויותיו. להיות גם וגם. כמו שסנטה בקהל לאה שקדיאל (במופע נוסף של הומור עצמי) : אני אהיה דתיית המחמד שלכם, אך גם אומר לכם דברים שאולי יעוררו בכם התנגדות.
ואמנם, כמוני, אני מניחה שהיו בקהל אנשים נוספים שהזדהו בכל לבם עם עמדותיה המוסריות של שקדיאל אך חלקו עליה באשר להיותן של הדתות (או התרבויות שבבסיסיהן) פרקטיקות בלעדיות שבאמצעותן ניתן יהיה לחולל בחברה את המהפך שלשמו נתכנסנו. האמנם מן הדתות ניוושע? ואיך זה מתיישב עם הנתונים מסמרי השיער שחילץ פרופ' ישי רוזן-צבי מן הטבלאות "המשעממות" של סקרי המכון לדמוקרטיה, המעידות, למרבה הצער, על כך שמרבית הציבור האמוני , כשמדובר בדמוקרטיה מול אמונה – לא דוגל בגם וגם, ובוחר בדרך האחת – שהיא, לפי השקפתו, רצון האל.
הומניזם, עדיין, מסתמן כדרך היחידה המובילה לכל מיני מקומות. כעת, באחריותו האישית של כל אחד ואחד מאיתנו לגייס להט של אוהד כדורגל ולעשות כל שיוכל כדי להביא את היום שבו ניפגש בבלומפילד.