מי שבא לכאן לא צריך לספר לו שהפעמונים מצלצלים ושהם מצלצלים לנו. לא צריך לספר לו שבסקר המכון הישראלי לדמוקרטיה האחרון יותר מחמישים אחוז מהיהודים בעד זכויות יתר ליהודים במדינה.
המפתח אינו הגזענות אלא הלגיטימציה הציבורית שלה. שר חוץ קורא להחרים 20% מהאוכלוסייה, ראש ממשלה מדבר על ערבים נוהרים להצביע, סגן שר פנים על אזרחות כעשיית טובה. ולכל אלה אין סנקציות. מבחינת השיח הציבורי אי אפשר 'לטעות' היום ימינה, אין מחיר להתלהמות גזענית, אפשר רק להרוויח.
אך צריך ללכת מעבר לזעזוע, ולשאול איזו תופעה זו? מהם שורשיה? בלי שנבין לא נוכל להיאבק.
כמובן שמיד אומרים ביטחון. אבל מה לזה ולגזענות כלפי העובדים הזרים והאדישות הגמורה לכליאתם? צריך להתחיל על כן מהשורשים. אבחן בקצרה שלושה היבטים של הגזענות: מיתוס, אתוס, ומדיניות:
א. שורש אחד נמצא במסורת. המחקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה מראים באופן שיטתי שככל שאדם מכריז על עצמו כמסורתי יותר הוא תומך פחות בזכויות אדם. אני עובד עכשיו על מושג ה'גוי', שמכיל בתוכו ניגוד בינארי טוטלי, ניגוד שבאופן מהותי לא נפטרנו ממנו מעולם. לא רק היחס לגוי במסורת חשוב, אלא עצם הקטיגוריזציה.
הנה בשבת האחרונה בעלון בית הכנסת הפופולרי 'עולם קטן' (מאה וחמישים אלף קוראים, על פי עורכיו) פורסם מאמר של בנצי גופשטיין ובו נכתב בין השאר: "ודאי שאין שום מקום בארצנו לנוצרים העובדים עבודה זרה […] גוי שהוא חלק מאומה שנלחמה בישראל ורוצה להישאר בארץ חלים עליו תנאים נוספים, והם מסים ועבדות […] ודאי שאין להם זכות לבחור או להיבחר לכנסת". בנצי גופשטיין, פשיסט מדופלם, אינו הנושא כאן, אלא העובדה שהגליון הזה הוא מיינסטרים בבתי הכנסת. האם איזשהו בית-כנסת ביטל את המינוי על הגליון בעקבות הכתבה? האחריות אינה על המסורת אלא על אופני השימוש בה.
אבל קל הרבה יותר מדי לזרוק הכל על הדתיים. זה רק חלק אחד של הסיפור. הנה, יאיר לפיד, חילוני טוב, לא גדל בישיבה, ובכל זאת התעקש בכל מאודו שהזכות לדיור תהיה מותנית בשירות בצבא.
ב. המפתח השני על כן הוא האתוס, החינוך, תחזוק הטראומה. היכנסו לאתר "עדים במדים," מסעות חיילים לאושוויץ, שכולנו מממנים, אשר מיועדים, כך לפי האתר, "לחזק את תחושת השליחות למדינה ולצבא". כך לומדים החיילים שלנו שהם נלחמים בנאצים, תמיד נלחמים בנאצים.
הנוער גדל בלי מושג מהי אזרחות. עברתי עם הילדים שלי על לימודי אזרחות בבית ספר. אין להם מושג מהו אזרח, מהי דמוקרטיה. הם לא מגיעים מעבר להיבטים הפורמליים של בחירות ושלטון הרוב. ועוד דבר אחד למדתי בתקופת הבגרויות באזרחות, ילד אחר ילד: הכל הפך דיסקפטיבי. תיאור של שיטות שונות ותו לא. ככל שחוקים אנטי דמוקרטיים מציפים את הכנסת, כך לימודי האזרחות הופכים ליותר פרווה. "יש מי שבעד חוקי לאום ויש מי שנגד" – אין כמעט שום היבט נורמטיבי, מחייב. אין אמירה: כך יש לנהוג בדמוקרטיה, ולא אחרת.
ג. הרובד השלישי הוא כמובן איך שני אלה מתורגמים למדיניות. האופן שבו מדינה יהודית מתפרשת בחקיקה העכשווית הוא פשוט למדי: א. זכויות יתר (ע"ע לפיד והצבא לעיל). ב. שלילת זכויות (חוק האזרחות שמונע מאזרחים להינשא עם פלסטינים ושעבר שוב בשבוע שעבר). ג. כמה שפחות גויים במרחב (כליאת עובדים זרים). מחר תהיה הצעת חוק "בלי נאמנות – אין אזרחות" ומי יעצור אותה?
צריך להילחם בכל שלוש הרמות: מיתוס, אתוס ומדיניות. אבל באופן מפתיע הרובד של האתוס הוא הזנוח ביותר. יש מאבקי מדיניות, ויש לא מעט העוסקים במסורת ובנסיון לפרש אותה מחדש (קבוצות לימוד וכו'). הדבר החסר ביותר הוא מאבק נמרץ בשדה החינוך. אזרחות, דמוקרטיה. לשם חייבים לכוון.
הכיבוש יסתיים בסוף, כך או אחרת. הוא יהפוך יקר מדי, לא משתלם. אבל שום התערבות בינלאומית לא תציל אותנו מן הגזענות. זה על כתפינו.
(הערה: הדברים נאמרו בכנס בע"פ והועלו על הכתב כפי שהם נאמרו.)
