כנס היסוד של העמותה

1 ביולי 2015

"כל אדם אחראי לאיכות החברה אליה הוא שייך"

ביום רביעי, 1 ביולי 2015, התקיים בתאטרון יפו כנס היסוד של ההתארגנות האזרחית, מידה. אולם תאטרון יפו היה מלא וגדוש בבאים, ורבים נשארו מחוץ לאולם או הצטופפו בפיתחו. הדוברים בכנס היו פרופ' זאב שטרנהל, אשר בברכתו ובהשראתו קם הארגון, וחברי הארגון, פרופ' אמל ג'מאל, ראש החוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, פרופ' ישי רוזן צבי, ראש המח' לתלמוד בחוג לתרבות עברית באונ' ת"א, ולאה שקדיאל, אשת החינוך ופעילת הציבור. את הערב פתחה ברוריה בקר, מיוזמי ההתארגנות ומייסדיו, והנחתה אותו מילאת ביברמן, ממייסדות ההתארגנות.

למי שהגיע לערב, לא צריך היה לספר, בלשונו של פרופ' ישי רוזן צבי, "שהפעמונים מצלצלים ושהם מצלצלים לנו". מי שהגיע לערב הגיע מהסיבות שלשמן הוקמה ההתארגנות, מתוך כאב וחרדה לגורלה של המדינה הזאת ולגורל החברה בה. "זה שנים רבות שכולנו חווים את רמיסתם של הערכים ההומניסטיים ואת התפוררותם המתמשכת של העקרונות הדמוקרטיים. שלטון הכיבוש הארוך והמלחמות התכופות מספקים אש-תמיד לשנאת הזר בישראל", אמרה ברוריה בקר בפתיחת הערב. וברוח דבריה, מי שהגיע לערב ביקש להכריז כי לא נסכים יותר להיות עדים אילמים או קורבנות שקטים למעשי העוול ולפגיעה בזכויות האזרח, בזכויות האדם ובכבוד האדם, בחופש הביטוי והיצירה. מטרת הערב הייתה לתרגם את החלום שנופץ – החלום על ישראל דמוקרטית ושוויונית – לפעולה של תיקון מוסרי יסודי, ולהתחיל זאת מהבסיס;  "יש להקנות ידע, השכלה והבנה בכל הקשור לזכויות אדם, צדק ודמוקרטיה, תוך דיון אמיץ וישיר במציאות שלנו. יש להתחיל מפעולות חינוך והכשרת לבבות ומפיתוח תודעה אזרחית חדשה", אמרה בקר, שאת דבריה סיימה במילותיה של מיכל זמורה כהן, מיוזמי ההתארגנות, אשר הלכה לעולמה זמן קצר אחרי המפגש שבו הוחלט על הקמת העמותה: "…כל אדם אחראי לאיכות החברה אליה הוא שייך; יתֵרָה מזאת – כל אדם זוכה לחברה שלה הוא ראוי; לא החברה עושה את האדם אלא האדם מעצב ומכייר את החברה שאליה הוא משתייך. הוא ואתה ואני וכל אחד, ולא שום ראש ממשלה או מפלגה, אחראי לאיכויותיה וערכיה של החברה שהוא איווה לו לחיות בתוכה…"

ארבעת הדוברים המרכזיים הציגו נקודות מבט שונות על מושגי היסוד של דמוקרטיה, שוויון, זכויות. מושגים מופשטים יצירי רוח האדם, כפי שהצביע פרופ' שטרנהל, מושגים שיש להיזהר מלנכס להם עמדות דיכוטומיות של טוב ורע, קידמה ונחשלות, כפי שהאיר פרופ' ג'מאל, אשר במוקד דבריו עמד הצורך בהקשבה, הקשבה ל"אחר", שרק ההכרה בקיומו מאפשרת את קיומו של ה"אני". לאה שקדיאל דיברה על הצורך לשלב את ערכי זכויות האדם האוניברסליים עם העמקת התודעה של זהותנו התרבותית, ועל הצורך לתרגם עמדות לפעולה, כי "לא מספיק להתנגד למה שקורה כאן ולהישאר בגלות פנימית", כדבריה. פרופ' ישי רוזן צבי בחן את שורשי תופעת הגזענות בארץ משלושה הבטים, של מיתוס, אתוס ומדיניות. "באופן מפתיע הרובד של האתוס הוא הזנוח ביותר. יש מאבקי מדיניות, ויש לא מעט העוסקים במסורת ובניסיון לפרש אותה מחדש", אמר, "הדבר החסר ביותר הוא מאבק נמרץ בשדה החינוך. אזרחות, דמוקרטיה. לשם חייבים לכוון".

את כוחה של אמנות, שדרכה אנו מגיעים לאמת שלא יכולנו להגיע אליה בדרך אחרת, חווה הקהל כולו במהלך אותן שעתיים. לאורה ריבלין שרה שני שירים, את "שבעה חלומות בתים" ואת השיר "אסטרטגיה נקייה", מתוך המופע "אישה נוסעת", שהוא, כדבריה, "סוג של תעודת זהות מתוך יומנים, רישום של חלומות והבזקי תמונות ודמויות. לבטים וחלומות, האהבה המורכבת לארץ שלנו והאלימות שמחלחלת ומתחברת עם האלימות האישית שבתוכנו, ומוצאת ביטוי בחלומות". שאול בסר שהלחין, ניגן על הקלידים, ועל הוויולה היתה גליה חי. קבוצת התאטרון רות קנר, עם השחקנים – עדי מאירוביץ', רונן בבלוקי, טלי קרק ושירלי גל שגב – הציגה שני קטעים, האחד מתוך "מחברת העברית וסיפורים אחרים מאת פרנץ קפקא", בתרגום שמעון זנדבנק, והשני מתוך ההצגה "פרשת רצח" עפ"י ספרו של מנפרד פרנקה, בתרגום אילנה המרמן. את המופע חתמו המוזיקאים מוחמד קונדוס (עוד ושירה) וגונן ויזל (קאחון ודרבוקה) מלהקת קראר (שם שפירושו בערבית "החלטה" וגם צליל הבס), שניגנו ושרו את השירים "בשם השלום" ו"אנחנו יפו".

הכנס היה נקודת הציון לפתיחת המסע החינוכי, החברתי, התרבותי, שמשתתפיו מבקשים לצאת אליו. "המסע שאנחנו יוצאים אליו הוא ארוך וקשה", אמרה בקר, "אבל אין דרך לעקפו, ואין מנוס מלעשותו, אם תאבי חיים אנחנו". ומכאן – יוצאים לפעולה, קוראים לעשייה.

(כתבה: ענבל המאירי)